למחזמר "צלילי המוזיקה" הזדרזנו לשלוח את הילדים קודם שיגיעו לגיל שבו יתחילו להימנע משירת נשים או להשתעמם ממחזות זמר, המוקדם מביניהם. אבל יכול להיות ששלחנו אותם קצת מוקדם מדי. אין ספק שהעניין של השירה לא כל כך הטריד אותם, למעשה הוא אפילו שעמם אותם מעט, אבל מה שהם לא הפסיקו לדבר עליו היה צלבי הקרס. לא היו שם רק צלבים קטנים כאלו שהחיילים עונדים על המדים, אלא כרזות ענק בצבעי אדום־שחור תלויות מן התקרה עד הרצפה, בדיוק כמו שרואים בסרט. והילדים שלי לא הצליחו להבין איך זה לגיטימי. באיזה קטע נותנים לתיאטרון מכובד במדינת ישראל להניף צלבי קרס ולצעוק סיסמאות נאציות במועל יד. בתחילה ניסיתי להצדיק ולהסביר שזו רק הצגה, וכל המסר שלה הוא בדיוק המלחמה נגד הרוע שהסמלים הללו מייצגים. אבל הם התעקשו שהצלבים גרמו להם לחוש ממש שלא בנוח. שהיה בעצם הנוכחות שלהם משהו פוגעני.
אז סיפרתי להם על אותו בחור ישיבה מתוק ששלח לי שאלה מה לעשות כשחברים שלו בחדר אומרים מילים גסות שממש לא נעים לשמוע כמו... וכאן הגיעה רשימה ארוכה של מילים שאין הנייר סובלן. ושבקריאה הראשונה התרעמתי על ההודעה שלו, ואפילו קצת גיחכתי, אבל מהר מאד הבנתי שגם אני עושה לפעמים בדיוק אותו דבר. לא עם מילים גסות חלילה אבל עם התבטאויות לא עדינות וביטויים של רוע לב ואטימות, שגם כשהן מושא לגינוי ולביקורת, בראש ובראשונה הן מונכחות. בדיוק כמו מילים גסות בשיר או סצנות אלימות בהצגה, שזה לא כל כך משנה שהן מייצגות מציאות דמיונית, כי המטען הגס והבוטה מגולם בעצם היותן.
הדוגמה הכי בולטת שנהוג לתת להוצאה של טקסט כלשהו מקונטקסט היא שאם תפתחו את התורה תמצאו שנאמר בה: תרצח, תגנוב, תנאף. זו דוגמה מצוינת, קיצונית עד לגיחוך, עד כמה לא הגיוני לתלוש מילים מסוימות מתוך הקשר ולחשוב שיש להן איזושהי משמעות. אלא שזה בדיוק מה שעושה הזוהר על עשרת הדיברות. הזוהר אומר שכל אחת מן המילים הללו צריכות להיקרא גם כהנחיה שיש לה עמידה בפני עצמה. "תרצח" – לפעמים צריך לרצוח. "תגנוב" – לפעמים צריך לגנוב. עכשיו ברור שהזוהר מציב לזה גבולות, ומסביר מתי בדיוק רצוי להרוג ולגנוב ומתי עדיף להימנע. אבל הנקודה העמוקה היא שברגע שבו הורדת לעולם את המילה "תרצח", משהו נצרב במציאות. האפשרות לרצוח אנשים הפכה להיות נוכחת. וגם אם כל מה שרצית להגיד זה שהאפשרות הזאת היא לא בסדר וצריך להילחם בה, עצם האמירה הזו כבר שינתה את המגרש.
הכי מעניין
הבעיה היא כמובן שאלו בדיוק האמירות הכי פשוטות ומתבקשות. לכן גם אלו הן האמירות הכי קצרות שבעשרת הדיברות. תחשבו כמה מסובך ומעייף זה לתאר בדיבר הרביעי את המצווה לזכור את השבת, ומאידך כמה עוצמה רוחנית ורטורית יש באמירה הבהירה והחדה בת שתי המילים "לא תרצח". זו אמירה סוחפת. אנחנו לא רוצחים. מי שמתנגד לרצח מקומו איתנו. בדיוק כפי שברשתות קל כל כך לגרוף כמויות אינסופיות של לייקים אם מאתרים את ההתבטאויות או ההתנהגויות הכי בזויות של מישהו אחר ויוצאים נגדן בשצף קצף. על כל עשרה פוסטים שיוצאים על מישהו אחר, אולי תראו שיתוף של התבטאות מעוררת השראה. אלא שכך יוצא שדווקא הדברים הטיפשיים ביותר, השגיאות, הגסויות, רגעי איבוד שליטה, הם שמציפים את הרשתות ואת התודעה שלנו.
למעשה, אנחנו אפילו דורשים את זה מן הנציגים שלנו בעיתונות ובפוליטיקה. קשה לספור את הפעמים שבהן כתבו לי, בציבורי או בפרטי, "איך זה שההוא אמר כך וכך ועדיין לא גינית". אבל גם אחרי עשור של כתיבה תקשורתית עוד לא קרה שמישהו כתב לי "איך קרה שפלוני אמר כך וכך ועדיין לא פרגנת". רק שעם כל גינוי של הכיעור, משהו ממנו נותר על אותה יד שמתאמצת להרחיק אותו ממנה. משורר תהילים אמר "סור מרע ועשה טוב". אבל בעלי החסידות פירשו "סור מרע" – עזוב אותך מהרע. אל תתעסק בו. גם אל תתאמץ יותר מדי להתרחק ממנו. פשוט עשה טוב ורודפהו.