השתתפתי אמש בתפילת יום ירושלים מרוממת בבית הכנסת "אחדות ישראל" (המחתרות) בירושלים. לבושתי אומר שאמנם כבר שמעתי בעבר על בית הכנסת, אבל מעולם לא ביקרתי בו קודם. גיליתי שכיית חמדה ירושלמית המעלה על נס את גבורתם וקורבנם של אנשי האצ"ל והלח"י במאבק להקמת המדינה; מאבק שאנשי ירושלים – כולל בני השכונות החרדיות – היו שותפים בו בעוצמה רבה.

אבל לא על בית הכנסת רציתי לספר הפעם, אלא על מקומה של ירושלים בעולמי. גדלתי במישור החוף, בעיר בת-ים, אבל מגיל מאוד צעיר רציתי לגור בירושלים. לאו דווקא בגלל קדושתה, אלא יותר בגלל התחושה שכל הדברים החשובים בחיים הציבוריים שלנו – מבחינה פוליטית, חברתית, ודתית - קורים שם. כאדם סקרן, שלא במקרה הגיע לעסוק בעיתונות, רציתי לחיות במקום שבו קורים הדברים החשובים. ואכן, מייד כשסיימתי את לימודיי בישיבת ההסדר, נרשמתי ללימודים באוניברסיטה העברית. מאז, במשך 38 שנים רצופות, אני ירושלמי.

ככל שעברו השנים, גם הלכתי והתאהבתי בעיר הזו: בבתי האבן, באור הירושלמי שאין כמוהו בעולם ובמיוחד בפסיפס האינסופי של תרבויות, דתות ותקופות היסטוריות המיוצגות בירושלים – שגם הוא יחיד במינו בעולם. הפסיפס הזה גרם לי להרגיש שירושלים היא אכן, כמאמר המדרש, "אורו של עולם". היא לא רק בירת ישראל, אלא במובן עמוק גם בירת האנושות כולה, עירן של שלוש הדתות המונותאיסטיות, של ערכי המוסר והצדק עליהם דיברו הנביאים,ושל החלומות לעתיד עולמי טוב יותר, עד לאחרית הימים שבהם הכול יהיה מושלם.

התחושה הזו מפעמת בוודאי ברבים מהישראלים, במיוחד בבני הציונות הדתית, שנשארו כמעט החוגגים היחידים של יום ירושלים, וחלקם אף חוגגים אותו ביתר עוצמה מאשר את יום העצמאות (עניין בעייתי כשלעצמו). ובכל זאת, בני הציונות הדתית, שירושלים על ראש שמחתם, מעדיפים בפועל לחגוג ולציין, ואף להתעקש על ציונה של ירושלים אך ורק בהקשר הלאומי-היהודי.

זה בא לידי ביטוי מיוחד ביום ירושלים. כשבני הציונות הדתית באים לירושלים ביום חגה, הם אינם מבקשים לחגוג את העושר התרבותי והדתי המיוחד שלה, או אפילו להיפגש עימו, אלא אדרבה, הם באים לציין את בלעדיותם של היהודים כ"בעלים" שלה. המוסלמים של ירושלים הם תפאורה מעצבנת ויש לצעוד בקולי קולות דווקא ברחובותיהם. המהדרין גם דופקים על דלתותיהם, כדי להבהיר מי כאן בעל הבית. הנוצרים של ירושלים הם בכלל עובדי עבודה זרה. אמנם אין איזו הקפדה מיוחדת לפגוע בהם דווקא ביום ירושלים, אבל בכל פעם שמישהו פוגע בהם – ביריקה על כמרים, נזירים וכנסיות, או במעשי אלימות חריפים יותר – זה כמעט תמיד יהיה אדם דתי, במקרים רבים אפילו דתי-לאומי (אם כי בהגדרה הרחבה של המושג הזה, זה לא תמיד יהיה חובש כיפה סרוגה).

זה לא רק מקומם מצד עצם ההתנהגות האלימה, אלא גם עצוב מבחינה רוחנית. כי הרי ברור שהתייחסות לירושלים כבירה הרוחנית של העולם כולו, דווקא מעלה את חשיבותה ומעמדה יותר מהתייחסות אליה כבירת ישראל בלבד. זה הרי דבר נפלא שבירתו של עם ישראל הפכה לבירה הרוחנית של האנושות כולה, כמאמר הנבואה העתידית הנפלאה "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". אבל אצלנו מתייחסים לכך דווקא בחרדה, שמא שותפותם של אחרים ברוחניותה של ירושלים תגזול אותה חלילה מהיהודים עצמם.

חשיבותה העולמית של ירושלים לא מחייבת דווקא פתרון פוליטי מהסוג של בינאום העיר והפקדת השליטה בה בידי גוף בינלאומי כלשהו, כפי שהוצע בשעתו בתוכנית החלוקה של האו"ם (אם כי צריך להודות שההצעה ההיא אכן נבעה מהכרה במעמדה הבינלאומי המיוחד וקדשותה הבו-זמנית לדתות ותרבויות שונות). ניתן לבטא את חשיבותה בדרכים רבות אחרות מהתחום התרבותי והרוחני ולאו דווקא הפוליטי. כך, למשל, אפשר לערוך במשך כל ימות השנה, וסביב יום ירושלים בפרט, מפגשים תרבותיים ורוחניים בין אנשי דת, אנשי רוח ויוצרי אמנות בני תרבויות שונות החיים בירושלים, וגם כאלה שאינם חיים בה אבל היא מעניקה להם השראה רוחנית. מפגשים כאלה יהפכו את ריבוי הזהויות של ירושלים מאיום וסכנה לדיאלוג פורה.

כמקום שנודע כ"עיר הצדק", ראוי גם להקים בירושלים מרכז אתיקה בינלאומי, שיאתגר את התפישות המקובלות כיום בעולם האתיקה. כך, למשל, האתיקה המערבית הרווחת כיום גורסת שהחלש תמיד צודק, וממילא החזק חייב לוותר למי שמזוהה כחלש גם במחיר סיכון חייו וקיומו שלו. זו אתיקה נוצרית מובהקת, בוודאי לא אתיקה יהודית. היסוד העליון של האתיקה היהודית הוא עצם החיים: "וחי בהם" – חיי הפרט וחיי הכלל. כלומר, האתיקה היהודית לא מקדשת ערכים מופשטים אלא רק את מבחן החיים: מהו האיזון הנכון בין ערכים שיאפשר חיים, לנו, לזולתנו ולעולם כולו?

אפילו תפישת המקדש עצמו יכולה לעבור מהפך ממקדש יהודי-לאומני, שלשם עצם הקמתו יש לדחוק את המסגד המוסלמי או כל בית תפילה אחר, למרכז רוחני עולמי שאליו מוזמנים בני כל הדתות והתרבויות, ובלבד שלא יקיימו בו פולחני עבודה זרה (פולחני פסלים וישויות חומריות למיניהן). כמה עוצמה מאירה ומושכת יכולה להיות במקרה כזה לרעיון המקדש, המזוהה היום עם פונדמנטליזם חשוך ומסוכן.

כל זה קשור לפרדוקס הנמצא בליבו של הרעיון המונותאיסטי. האמונה המונותאיסטית נתפשה מבחינה היסטורית כצעד גדול קדימה של האדם – מפולחן פסלים או גרמי שמיים לאמונה באל אחד מופשט, שברא את כל היקום, וממילא הוא הנותן קיום לכל מציאות בעולם, וכל המציאות תלויה בו. אבל מהבחינה הפרקטית, המונותאיזם היה והינו הרבה יותר חשוך מעבודת האלילים. בשעה שהתרבויות האליליות, מרובות האלים, היו בשל כך סובלניות בדרך כלל גם לאלים של עמים אחרים, הרי הדתות המונותאיסטיות רדפו בחמת זעם את בני הדתות האחרות. כך בוודאי לגבי הנצרות והאסלאם, וכמו שהעריך מלך כוזר בספרו הידוע של ר' יהודה הלוי, היהודים לא נהגו כך רק משום שברוב שנותיה של ההיסטוריה האנושית הם היו פשוט חלשים מדי. הראייה היא שבתקופות שהייתה ליהודים עוצמה ריבונית – אם בימי דוד ושלמה, ואם בימינו – הם בהחלט רדפו את בני הדתות האחרות.

הסיבה לכך היא שיש למונותאיזם שתי פרשנויות מרכזיות שונות, מנוגדות בתכלית. ישנו מונותאיזם אקסקלוסיבי (מדיר), שבו "האחד" שלי מנוגד ונלחם ב"אחד" שלך, וישנו מונותאיזם אינקלוסיבי (מכיל), שבו "האחד" משותף לכולנו. למרות שההיגיון המונותאיסטי מתאים יותר לפרשנות השנייה, הרי בפועל, היצר התחרותי הטבוע בבני האדם משחר הבריאה מביא אל קדמת הבמה דווקא את הפרשנות הראשונה, המדירה, השונאת והנלחמת.

המונותאיזם יוכל לתרום את תרומתו החיובית לשלום עולמי רק אם יעבור את המהפך המתבקש הזה – מהגישה האקסקלוסיבית הפופולרית לגישה האינקלוסיבית, הנכונה יותר ובוודאי הטובה יותר. בית מקדש המשותף "לכל העמים" הוא נדבך חשוב בדרך הזו.