לפני כמה שבועות היה יום הולדת לאחד הילדים בכיתה של עקיבא, וחוץ מהעוגה והממתקים, חתן היום הולדת חילק לחברים פרס: מכשיר קטנטן בצבע ירוק שלו רצועה קטנה וצג כמו של שעון דיגיטלי זול. שאלתי את עקיבא: מה זה הדבר הזה? ועקיבא אמר שזה סטופר כזה ממש מגניב שיש אותו לכולם. ואני שאלתי, אוקיי, סטופר סטופר, אבל מה עושים עם הסטופר הזה? סתם מריצים שניות? זה גם שעון? גם משחק? ועקיבא משך כתפיים ואמר: לא יודע אבא, זה סתם סטופר נראה לי. והבנתי שגם הוא בעצמו לא ממש יודע מה פשר המכשיר.

בלילה הרמתי את הפרס המשונה מהרצפה ושיחקתי בו קצת. גיליתי שזה לא סטופר ולא שעון ולא מחשבון, זה קאונטר - מונה ידני שלו צג דיגיטלי לספירה מ־1 ועד 99,999. בירור קצר בגוגל העלה שזה ממש טרנד. ילדים בכל רחבי הארץ עונדים על האצבע את הקאונטר הזה, ופשוט לוחצים על כפתור שמעלה את המספרים. אין תכלית, אין מטרה, אין ממש אתגר, למעט העובדה שלצד הכפתור שמריץ את המספרים קדימה יש עוד כפתור קטנטן שמאפס את הספירה, ומי ששואף להתקדם צריך להיזהר מאוד לא ללחוץ עליו. איפשהו קראתי שיש ילדים שממש מכורים לקאונטר הזה, ולא מוכנים לסבול את עוגמת הנפש של הכפתור הקטן והמאפס, אז הם פשוט עוקרים אותו ממקומו שמא ילחצו עליו בטעות. וככה, בשעת לילה מאוחרת מצאתי את עצמי יושב וקורא ברחבי הרשת פרטים לא חשובים על טרנד משונה.

למחרת, רגע לפני שיצאנו בבוקר מהבית הזכרתי לעקיבא שהקאונטר שלו מונח על שולחן הכתיבה שלי, אבל עקיבא לא היה נלהב במיוחד ואמר שזה לא ממש חשוב לו, ושאם אני רוצה אני יכול לקחת אותו לעצמי. ואני, משום מה, דווקא שמחתי. לקחתי את הקאונטר וענדתי אותו על האצבע. כך, לאורך הנסיעה הקצרה לגן של עלמה ולבית הספר של עקיבא לחצתי כל הזמן על הכפתור. כשהחניתי את האוטו בחזרה, הסתכלתי על הצג וראיתי שצברתי שם כמה אלפי לחיצות טובות. זה היה הרגע שבו החלטתי להשאיר את הקאונטר בגומחה הקטנה שבדלת המכונית, זו שבדרך כלל תוחבים בה מטבעות או טישו משומש. שמתי לעצמי למטרה להגיע ליעד של 99,999 ויהי מה, וזאת בלי לעקור את הכפתור הקטן של האיפוס!

השכונה שלנו, שכונת נחלאות, היא שכונה עם מצוקת חניה קשה ביותר. יש לה יתרונות - הקסם שלה, האווירה, אבל חניה, אין בה. אני יכול להרחיב רבות על תיאור המצוקה הזאת שלי, וזה אולי נושא לטור נפרד. רק אומר שרוב הקילומטראז׳ בטויוטה שלנו נצבר בעקבות חיפושי החניה הבלתי נגמרים. רוב שעות הספוטיפיי שלי נצברו בסיבובים האלה. אבל הכי גרוע שמגיע שלב, מייאש במיוחד, אפל במיוחד, קיצוני במיוחד, שבו מתגנבת לפתע תחושת חידלון עמוקה שאין כדוגמתה. זה רגע שבו אתה מכבה את הספוטיפיי בזעם ומרגיש נע מכוח האינרציה. הכול נראה חסר תכלית, מעין תחושה שהחיים מתכלים ואין לך מה לעשות עם זה.

בדיוק לרגע הזה שמרתי את הקאונטר. בכל פעם שסיבובי חיפוש החנייה התארכו מעל ומעבר, ענדתי אותו על האצבע והרצתי מספרים. יצקתי חוסר תכלית בתוך חוסר תכלית, והשילוב הזה הפך לאיזו תכלית מוזרה, קשה להסביר. השבוע בשעה טובה סיימתי את הקאונטר. הגעתי ל־99,999, והרגשתי סיפוק שאין כדוגמתו. הבנתי שחלק מהחיים עצמם הוא גם חוסר המשמעות. סתמיות שצריך לתת לה מקום. נזכרתי בהודעה יפה שכתב פעם ידידי שלמה סייריס בקבוצת הווטסאפ של בית המדרש שלנו: ״שלום חברים, אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שחוויתי אתמול: הייתי לבד בבית והתיישבתי על הספה במטרה לא לעשות כלום, פשוט לשבת על הספה. הסתכלתי מסביב, על הסלון, הכיסאות והשולחן וחשבתי איך נראה הבית כשאני לא נמצא בו; הרי אני יוצא, משאיר את הבית ריק, וכשאני חוזר אני מוצא אותו בדיוק כפי שהשארתי אותו - אבל איך הוא נראה כשאני לא נמצא? פתאום הבנתי שככה בדיוק נראה הבית כשאני לא נמצא… ושם, בזמן המופרט - נמצאים החיים עצמם. המקום שבו אנו פשוט לא עושים. אפילו לא מתבוננים. המקום הלכאורה חסר חיות הזה - הוא המקום שבו שערי הזמן נפתחים ואנו יכולים לשים לב לכל רגע בפני עצמו…״

השבוע, אחרי שהגעתי ליעד הלחיצות בקאונטר חזרתי להודעה הפיוטית והמופלאה הזאת של שלמה, והבנתי לעומק שיש איזה פלא בסתם. פלא שגם הוא, החיים עצמם. כמה פשוט, ככה יפה. כמה יפה, ככה סתמי.