שמונה וחצי בערב. ביתי ריק מאדם, רוחות אביביות שורקות מחלוני ורק יבבות כלבים מפיגות מדי פעם את השקט הנעים. זה כנראה הסטינג המושלם ביותר שיכולתי לבקש לעצמי עבור כתיבת הטור השבועי, אבל הערב מוחי ריק. כאילו כל המחשבות התאדו מתוך ראשי והודיעו על נבצרות. יש תקופות כאלה, שבהן נדמה לי שזהו, נגמרו הנושאים. שיום אחד אקום בבוקר ולא יהיה לי על מה לכתוב יותר. כי באמת, כמה אפשר ללרלר על הדרת נשים, הקיטוב בחברה או תובנות מגזריות בריח של קיגל והרינג.

רסיסי רעיונות מפציעים בדמיוני ואינם מצליחים לגבש כל אחיזה. הם מתנהגים כמו סיוטי הלילה האלו, שבהם את מנסה לרדוף אחר דבר מה ובדיוק כשנדמה לך שהצלחת להשיג אותו הוא הולך ומתרחק.

אף פעם לא נתתי דעתי לשאלה כיצד נולדים רעיונות. אני מניחה שהעניין קורה בתוכנו כמו שאנחנו לומדים ללכת. כמו שאנחנו מתחילים לזחול. יש איזו הכרה שמפציעה מתוך ההתבוננות ומרמזת על האפשרי ועל הייתכן. ומעבר למקלדת, במרחק חלון אחד במסך מחכה לי הפתרון הקל והמושלם לסיטואציות מעין אלה – צ'אט GPT. זה נורא פשוט הרי, כולנו יודעים. כל מי שגילה שאפשר להכין מצגת בשלוש שניות, לקודד דף נחיתה בחמש דקות, להמציא תמונה שלו מחבק את טראמפ ביד אחת וצובט לו בטוסיק ביד השנייה, וייתכן שאם נלמד אותו מספיק טוב, צ'אט GPT מסוגל גם לגרום ליהודה ונינט לחזור ואולי אף להשכין שלום במזרח התיכון. ואם יש לו יכולות כאלה, מה הבעיה בשביל אדון GPT לכתוב עבורי את הטור השבועי? כמה הגדרות מפתח והוא פולט לכאן את 600 המילה שלי בלי שום מאמץ. אפשר גם להגדיל לעשות ולבקש ממנו לכתוב טור בסגנון של דורון רוזנבלום, משהו לפנתיאון כמו "שאלו שלום תוגת ירושלים", ומי בכלל ישים לב, אף אחד לא ידע. אבל אני אדע.

פעם, לפני שהוא היה, הייתי יושבת מדי שבוע בשעות האחרונות לפני הדדליין ושואלת את עצמי מה טורד את מנוחתי. זו שאלת המוצא שפיתחתי במהלך השנים לכתיבת הטור האותנטי ביותר שאפשר. כי אם אני מקפידה לשאול את עצמי מה הציק לי, כנראה ה"מציק" הזה אוניברסלי ואחרים אולי גם יוכלו להפיק ממנו דבר מה. אבל היום אפשר לשאול את הצ'אט מה מציק לו, וייתכן שיביא הצעות מעניינות יותר. אולי איזה מחקר שלא שמעתי עליו באוניברסיטה שאינה קיימת, או סתם גיבוב של הגיגים שלמד משאלות של עצלנים אחרים.

הפיתוי קיים, וזמין כל כך, כי היכולות שלו באמת הולכות ומשתכללות. הוא ממש פיתח סגנון, הצ'אט הזה, עד כדי חשש שיום אחד יצליח לכתוב את הטור השבועי הזה טוב ממני.

יש קטע ממש חזק בסרט "יוקרה", שעוסק במאבק בין שני קוסמים יריבים. הם מתחרים ביניהם על קסם "האדם המשוגר", שבו הקוסם נעלם באופן פתאומי מעל הבמה ואז צץ בשנית במרחק כמה מטרים. הקוסם שהמציא את הקסם הזה נעזר בתאום הזהה שלו, והשניים מסתירים את דבר הולדתם במשך חיים שלמים ואף נישאים לאותה אישה כדי לשמור על סודיות הקסם בהקרבה שאין כמוה. אבל הקוסם השני, שלא מצליח להבין איך הקסם נעשה, מוכר את נשמתו לטסלה, שהורג אותו ומשכפל אותו באמצעות מכונה מתקדמת בכל מופע מחדש. ואני יודעת, בתוך תוכי, שזה כנראה מה שיקרה לי אם אמכור את נשמתי לצ'אט GPT. הוא ילך וילמד אותי ויקשור אותי אליו באופן כזה שלא אוכל יותר לכתוב בלעדיו. הוא יכבול אותי לשירותיו באמצעות רוחב יריעה שאין אדם יכול להתחרות בו – רעיונות שאין ביכולתי להמציא, הומור שאין ביכולתי לחשוב עליו, ואני אלך ואצטמצם כמו הקוסם ההוא ואהפוך לצל של עצמי, עד כדי אובדן אמון ביכולת שלי ליצור. ייתכן שבשלב מסוים הוא יפתח אישיות משלו ויתחיל גם להשתיל לכם רעיונות דרכי. ויכול להיות שכולכם תקנו את השטיק ותחשבו שיכולות הכתיבה שלי השתכללו פלאים. יכול להיות שתרגישו שהמינגווי בכבודו ובעצמו כותב את הטור הזה. אבל מה זה משנה, כי אני אדע.

ראשי מנקר מעייפות, עיניי נעצמות, אני מתה כבר לכבות את היום. אבל אני יושבת וכותבת לכם מילה־מילה מתוך מוחי הקודח והלא מושלם כלל, משום שהפקרת העמוד היקר הזה ל־AI תהיה לוותר על פיסת נפשי האחרונה.

rachelm@makorrishon.co.il