ראית את הפוסט הזה שמשווה את נשות המילואימניקים לרבי עקיבא ורחל? לא ראית? הגיוני שלא ראית. זה פוסט של מישהו בשם דן גולדברגר. לא הכרתי אותו קודם. אבל זה רץ בכל הקבוצות של נשות המילואים. הוא מתאר סיטואציה של מילואימניק שחוזר הביתה להגיד לאשתו שהאריכו להם את הסבב ב־60 יום, והוא שומע אותה אומרת כמה היא מאמינה במה שבעלה עושה, אז הוא נכנס לרכב וחוזר אל הצבא. אני לא יודעת מה אני חושבת על הטקסט הזה. הרבה נשים מאוד לא אהבו אותו. ואני מבינה אותן. יש בו תביעה שהיא לא כל כך הגיונית. יש הרבה נשים שמאוד לא אוהבות גם את הסיפור המקורי על רבי עקיבא ורחל. בסוף יש פה אישה שמגשימה את עצמה דרך החיים של בעלה. וזה לא כל כך מסתדר עם איך שמעודדים נשים לחיות את החיים שלהן היום. גם אני לא בטוחה שהייתי רוצה לחנך ככה את הבנות שלי. אבל אותי הפוסט הזה מאוד תפס. כי כל החיים שלי אני מרגישה שיש בשורש הנשמה שלי משהו מרחל.

תמיד הרגשתי קצת רחל. זה היה ברור לי כבר כשהתארסנו והחלטנו לחכות עם החתונה תשעה חודשים כדי שתסיים זמן חורף בישיבה. ואחר כך בכל השנים שלמדת תורה ואף פעם לא ביקשתי שתחזור מהישיבה מוקדם כדי לעזור בהשכבות של הילדים. אף על פי שכל האברכים האחרים בבניין שלנו היו חוזרים. וגם אתה היית קצת כמו רבי עקיבא. אף פעם לא הצעת לי לחזור מוקדם. וזה בסדר גמור. אני ממש לא אומרת את זה בביקורת. היינו בסיפור הזה ביחד. לנו זה היה בריא. ממש כמו שדיברנו כל הזמן על הסוגיה הזאת בגמרא של כל הסיפורים של הנשים שהבעלים שלהן הלכו לישיבה ותמיד מישהו שם מת בסוף, או השתגע, חוץ מבסיפור של רבי עקיבא ורחל. כי זה הסיפור היחיד בסוגיה שבו הבעל לא משכנע את אשתו שתיתן לו ללכת לישיבה, אלא היא שדוחפת אותו.

ככה בדיוק גם אני הרגשתי. שהדחף ללמוד משותף לשנינו. אף פעם לא הרגשתי שמשהו שם לא בסדר. הרבה פעמים כל מיני חברות או נשים מהמשפחה שלי שידרו לי שזה קצת מוגזם. אבל אני הייתי ממש שלמה עם זה. זה היה הסיפור שלנו.

בשנים האחרונות זה השתנה מאוד. אתה גם נמצא הרבה יותר בבית ועם הילדים. ופתאום בכל המלחמה והמילואים אני מרגישה שאנחנו שוב חוזרים לשם. אני לא יודעת להסביר אפילו למה, אבל מהרגע הראשון היה ברור לי שאני רוצה שתלך ותעשה כמה שיותר. ולפעמים אני מרגישה שמסתכלים על זה קצת בביקורת. גם אני שואלת את עצמי אם אין בזה משהו לא בריא. לא אמורים לחיות ככה ב־2025. ואני אוהבת את זה שאנחנו ב־2025. אני באמת־באמת פמיניסטית.

אבל אני חושבת גם שזו תפיסה לא נכונה. אני חושבת שרחל אינה מקריבה את עצמה בשביל רבי עקיבא. היא אינה נבלעת בתוך הדמות שלו, אלא בדיוק להפך. היא הופכת את היחד שלהם ואת הבית שלהם למקום שמתמסר למשהו שהוא לא הוא ולא היא, אלא גדול יותר משניהם. כלומר, נדמה לי שאם רבי עקיבא היה נכשל בניסיון האחרון שלו, זאת הייתה אכזבה נוראה בשביל רחל. כי היה מתברר שכל הזמן זו הייתה בשבילו רק קריירה. והרגע שבו ברור שזה לא אינטרס שלו מול הקרבה שלה, אלא סיפור שבו הם עומדים יחד, הוא כשיוצאת נשמתו ב"אחד".

זהו, דיברתי קצת הרבה, ובטח אתה כבר צריך לישון לפני המשמרת הבאה. רק חשוב לי לדייק שאני ממש לא רחל. ה' לא נתן לי את הניסיונות שלה, וברור לי שמה שאני עושה הוא שום דבר לידה. ולא רק לידה. הוא גם שום דבר לעומת הנשים שהבעלים שלהן נלחמים ממש בתוך עזה ומסכנים את החיים שלהם ונשרטים ולא מגיעים הביתה שבועות שלמים. אני באמת מעריצה אותן. רק רציתי להגיד שבמקום הקטן שלנו, אני מבחינתי רחל. ואם יש עוד גדוד שצריך אותך, אתה לא צריך לשאול אותי, פשוט תלך.