אני לא אוהבת להלקות את עצמי על דברים שעשיתי או שלא עשיתי. לרוב אני מתייחסת לעצמי בהשלמה ובסלחנות, ומשתדלת לא לעשות עניין מבחירות רעות או התנהגויות שאני לא גאה בהן. אבל הפעם אני רוצה לחרוג ממנהגי ולהניח כאן ייסורי מצפון. אני מקווה שתוך כדי הכתיבה גם תעלה לי תובנה לגבי מה עליי לעשות, אם בכלל יש ביכולתי לעשות משהו, ואיך לכל הפחות להרגיש טוב יותר עם עצמי.

כחברה, אנחנו נוטים להיות ביקורתיים כלפי הסחות דעת או חוסר נכונות להתבונן על מציאות כואבת ולשהות בה. אנו נוטים לזלזל במי שבורחים מסיפורים קשים, ומלאי שיפוטיות כלפי מי שמסיט את מבטו מאדם או אירוע הזקוק להתערבות מיטיבה.

אני זוכרת כמה סיפורים סופרו לי על ערים רחוקות שבהן אם אדם מתעלף באמצע הרחוב, עוברי אורח ימשיכו להתהלך סביבו כאילו לא קרה כלום. הסיפורים הללו תמיד הסתיימו בכך שפה בארץ זה לא יכול לקרות, כי לכולנו יש סולידריות שתוודא שאיש לא יישאר בודד בכאבו ובצרותיו.

ובאמת, מאז פרצה המלחמה שמתי לב בכמה הזדמנויות כיצד בשורות משמחות נדחקו לשוליים ולא תפסו מדי את תשומת הלב הציבורית, שהופנתה לנושאים בוערים, בוערים באמת, שלא ראוי להסיח מהם את הדעת כרגע. לא תוך כדי מלחמה ולא כשעדיין נותרו לנו חטופים בשבי, ולא כשיש כל כך הרבה זירות לפעול בהן כדי לנסות לשפר את גורלנו.

בכל אירוע משמח, הנושאים הכואבים, העצובים והלא פתורים שעל סדר היום הציבורי קיבלו מקום בולט. זה התבטא בהנחת כיסא צהוב או בענידת סיכת חטופים לכל מקום, בהקראת שמות החטופים בעת חופה או בהדלקת נר זיכרון על שולחן עם מפה שחורה בשמחת בת מצווה מזדמנת. לכל הסממנים הללו מטרה אחת - להדגיש ששום דבר לא יהיה שלם יותר, וזה יקרה רק כשכולם יחזרו.

מאוד קשה להקפיד בימי שגרה לשמור על נוכחות הנושאים שאסור שייעלמו מתשומת הלב ולתת להם ביטוי בכל דרך. מאוד קשה ולפעמים מאוד לא טבעי להעלות על ראש שמחתנו רגע כואב ומייסר שהתעלמות ממנו כמוה כבגידה. זה קשה אבל נדרש, ונדמה לי שרובנו, אם לא כולנו, משתדלים ומתאמצים על כך בשנה וחצי האחרונות, בייחוד בנוגע לחטופים.

רצח בצד

כל זה נכון כאשר אנחנו עומדים על המשמר שנושאים שמחים לא יאפילו על נושאים כואבים וקשים. אבל מה קורה כשמה שמבקש להסיח את דעתנו הוא אירוע אחר, כואב לא פחות, הדורש גם הוא תשומת לב והשקעת מאמצים על חשבון נושאים כואבים משמעותיים אחרים?

כך קרה לי בשבוע האחרון, מיד אחרי הפיגוע המזעזע והמטלטל של רצח צאלה גז בידי מחבל נתעב והפגיעה בבנה התינוק שהוצא מרחמה כשהוא במצב קשה. הבנתי שאני משקיעה כרגע מאמצים לא לשקוט ולא לתת לרצח הזה לעבור לידי. אבל האם זה מקנה לי אישור להניח בצד נושאים בוערים אחרים?

האם בעת ההתעסקות ברצח הנורא ההוא, בבחירת המשפחה לשבת שבעה במקום הפיגוע, בביקור ניחומים, בהתארגנות להפגנה או מחאה בכבישי השומרון, מותר לי להניח את ההתעסקות במשפחות החטופים ובקריאה להשבתם?

מצאתי את עצמי מהרהרת בכך ובעצם מבינה שכך נהגתי בתקופה האחרונה. לא מעט פעמים אמרתי לעצמי שלא אגיע לכיכר החטופים אחרי יום של ביקורי אבלים או שיחות עם אלמנות. שלא אנסה להצטרף לצעדה כלשהי בעניין, אחרי חשיבה והתעסקות בפתרון למשפחה שכולה הזקוקה לי כעת, לי ולקשב שלי. שלא אזכיר את עניין החטופים בנאום או בשיחה כי יש נושאים חשובים אחרים לדבר עליהם.

ובאמת תמיד יש נושאים חשובים לדבר עליהם. ובאמת אני רוצה לדבר על הרצח הנורא של צאלה, רוצה להיות שם ולחבק את המשפחה ומן הסתם זה יקרה או אולי כבר קרה.

אבל מה איתם? מה עם החטופים, מה עם המשפחות שלהם? האם הנושאים העצובים הבוערים במציאות היומיומית הלא נרגעת שלנו מסיחים את הדעת מנושאים עצובים, בוערים וכואבים לא פחות?

מנחה לייסורי המצפון

אני מניחה כאן את השאלות האלו ולא מוצאת תשובה שתספק אותי. יש מי שייקרא ומיד יאשר לי שאכן, אני מתעסקת במשפחות שכולות, וזה מקנה לי פטור מהתעסקות בנושאים עצובים אחרים. ויש את אלו שיקראו ויצקצקו בלשונם.

הטור הזה נכתב כתשובה, כמנחה לייסורי המצפון שלי. הנה, נושאים בוערים מכאיבים מקבלים אצלי מקום בלב, אבל בהזדמנות הראשונה שהקשב שלי שוב מתפנה אני לא מרפה, ורוצה לוודא שלא השארתי אותם מאחור, עד שכולם יחזרו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il