"7 באוקטובר המדיני שהתרחש באמצע מאי 2025 הוא תוצאה של כשל רעיוני ומחדל אסטרטגי של הימין הישראלי. חד וחלק", כתב ידידי ארי שביט בעמודי הדעות של מקור ראשון בשבוע שעבר. הוא קרא לימין לקחת פסק זמן מהרגל ההכאה על חטאי השמאל (המוצדקת ברובה), ולהביט במראה: "בהיותכם פטריוטים אמיתיים ובהיותכם הגונים וערכיים, אין לכם ברירה כעת אלא לעשות חשבון נפש. לצאת מהקיבעון המחשבתי ולראות את המציאות (הקודרת) כמות שהיא. רק אם השמאל יודה בכשליו והימין יודה במחדליו נוכל לצאת לדרך ציונית חדשה – ומשותפת".
אני מודה, למרות הרצון לערוך חשבון נפש נטול שליחת חיצים שמאלה, זוהי משימה לא פשוטה, בוודאי נוכח אירועי השבוע. דרך ציונית חדשה ומשותפת היא משאת נפשי באמת ובתמים, אולם המסע בצוותא ברכב השטח החשוף שלנו מותנה תדיר בהטיית ההגה שמאלה. שביט מונה שלוש טעויות של הימין: ניסיון לנהל מלחמה ללא ממד מדיני; אמונה שאפשר להגיע לשלום ישראלי־ערבי ללא ממד פלסטיני; והימור על המפלגה הרפובליקנית תוך זניחת הקשרים עם הדמוקרטים. לפני שנתייחס למהות, עצם הטענה ל־"7 באוקטובר מדיני" שמה בשורה אחת מחדלים שנובעים מהימור שגוי ותפיסות מוטעות, לכאורה, לצד מה שקדם לטבח בעוטף: העיוורון המכוון ב"איוולת של אוסלו, האשליה של קמפ־דיוויד, העוול של ההתנתקות – גירוש", כלשונו שם.
אכן, ממשלת ישראל כשלה כשלא התוותה תוכנית ברורה ליום שאחרי בעזה, ועל הדרך גם בשאר קווי העימות. זו הייתה צריכה להיות תוכנית ברורה וחריפה, שתוצג כבר בימי המלחמה הראשונים, כשדעת הקהל בארץ ובעולם עוד ידעה לחבר בין סיבה לתוצאה. מנעד האפשרויות בעניין עזה נע מאז בין הצעות תבוסתניות משמאל רדיקלי ועד להצעות כיבוש מלא של הימין וכל מה שבאמצע. ממשלת ישראל לא בחרה באף אחת מהן, ולא עמלה דיפלומטית כדי לממש שום תוכנית. היא גם לא דאגה להציג לציבור הישראלי תוכנית ברורה, גם אם תיאלץ לעבור שינויים שהמציאות בשטח תכתיב. הממשלה הובילה מערכה קריטית והצליחה להפוך את קערת האיומים על פיה, תוך ניהול קרב מוחות מדיני ומיליטנטי על שחרור החטופים, אבל אכן, בלי התייחסות למציאות הרצויה מעבר למיגור חמאס – והעיקר חסר מהספר. זה לא משהו שמרגישים מיד, אבל זה אקדח טעון שתופס אותנו בלי שום הפתעה במערכה השלישית.
הכי מעניין
| צילום: ללא
נוכח המשימות הקריטיות והבלבול הנורא בראשית המלחמה אפשר היה לסלוח על הדחיינות הזו, אולם ככל שהזמן עובר, ברור שהיעדר־תוכנית הפך לתוכנית עבודה שחשופה ללחצים מבית ומחוץ. ועדיין, אין מקום להשוות את הרשלנות המדינית הזאת עם המחדל מצד מחנה השמאל, שסירב בקנאות משיחית לעצור את גלגלי אוסלו גם כשהתבררה תרמית ערפאת – האיש שבמקביל להשתתפות בחגיגות הפיוס הוציא פיגועים מחרידים, החביא מחבלים בשיירות השלום, והצהיר פומבית על אימוץ שיטת "הסכם חודייביה". את העיוורון העיקש הזה רתם השמאל לבניית קונספציה מרהיבה, שמתעלמת מאימוני קרב על גבול הנגב המערבי, ומתפלספת על האינטרסים של חמאס ושאר ארגוני טרור במקום להתייחס למציאות בשטח. לאורך עשרות שנים לא אפשר המחנה הזה לגיטימציה למלחמת מנע, והשבוע נחשפו בשיא כיעורם הרדיקלים שבו, השמים מקלות בוגדניים בגלגלי מלחמה קיומית.
המחנה הזה עשה אידיאליזציה שיטתית לאויבי ישראל, לא מתוך רשלנות מדינית או אופטימיות מוגזמת, אלא תוך דריסת המחנה הלאומי ובוז לערכיו. הם לא "טעו לחשוב", אלא התאמצו להתעלם ממסרים שקראו בבירור למחיקת מדינת ישראל מירדן עד ים, גם תחת שם החיבה "ארגון לשחרור פלסטין". עוד לפני 67', עוד לפני הקמת ההתנחלות הראשונה, ישראל הקטנה הייתה היעד. הפלסטינים לא שאפו לשכנות טובה או קרה איתה, אלא להשמדתה.
כאמור, היעדר תוכנית בעזה הוא טעות איומה של ממשלת הימין, אבל אינו קרוב למחדל 7 באוקטובר, ולו משום שהמצב הזה יכול להשתנות כאן ועכשיו. את התוצאות האסוניות של הסכמי אוסלו וההתנתקות שילמו כבר רבים מדי בדמם, באופן שאין ממנו חזרה.
הימור מחושב
האמונה שאפשר להגיע להרחבת הסכמי אברהם בלי לפתור את הסוגיה הפלסטינית לא הייתה רעיון ישראלי, אלא אמריקני. טראמפ הבהיר היטב שלשם פניו. אכן, הימור על הרפובליקנים הוא הימור על נשיא קפריזי רב־תהפוכות, אבל בבחירות האחרונות המפלגה הדמוקרטית לא הייתה אופציה. ממשל ביידן, שנוהל בידי סגניתו וצוותם, הכשיל את ישראל ומנע ממנה את היכולת להילחם על נפשה. צעדיו הידועים היו רק קדימון למה שהיה מתחולל אילו נבחרה הגברת האריס לנשיאות. טראמפ אכן מתהפך על ישראל מאינטרסים שונים, וכמה מצעדיו מתקרבים לגישת הדמוקרטים נגדנו, אבל הכלל היהודי קובע: ברי ושמא – ברי עדיף. אצל האריס לא היה ספק, אצל טראמפ תנועת הנגד מוגבלת והפכפכה לכל הצדדים.
עוד כתבות בנושא
אכן, ממשלת ישראל נושאת באחריות כבדה לצונאמי המדיני, אף שספק אם ממשלה אחרת הייתה יכולה למנוע אותו בלי לסכן את המדינה. העולם בוחר להאמין לארגוני טרור אכזריים ופרימיטיביים ולתומכיהם מכשירי הטבח, כפי שעשה מאז ומתמיד. הוא העביר מדור לדור את עלילת הדם של מצות הפסח והכשיר פוגרומים, והוא מהדהד בחדווה רבה את עלילת התינוקות של יאיר גולן ואהוד אולמרט בלי להשמיע ציוץ על השימוש השיטתי של חמאס באזרחיו.
ממשלת ישראל הנוכחית סוחבת על כתפיה כשלים רבים ואחריות עצומה למצב הקיים, אבל אי אפשר להתעלם מהתרומה של ישראלים ויהודים בעולם לצונאמי המדיני הזה. ארגונים ממוסדים וממומנים היטב מהשמאל הרדיקלי עובדים קשה כדי לעקור את הלגיטימציה של ישראל להילחם על קיומה – חלקם מתוך רצון לעצור את "הכיבוש", חלקם מתוך מלחמה פוליטית מלוכלכת בממשלות הימין. וכן, אפילו מתקפת הטרור האיומה לא שמה לזה סוף, להפך. יש מי שלוחשים לממשל האמריקני איך וכמה לשנוא את נתניהו. יש מי שדואגים לטרפד את הניצחון המוחלט שהם כל כך בזים לו. מאחורי ההתבטאויות של גולן, אולמרט ואהוד ברק לא עומדים יחצ"נים פלסטינים ולא דאגה לילדי עזה, אלא שנאת קיצון לימין ולהנהגתו. הם מסכנים את חיי ילדינו, הלוחמים והאזרחים כאחד, שעה שגם הם יודעים שהחזון של העם היהודי הוא "וגר זאב עם כבש"; ושל אויביו - "איטבח אל יהוד".
לתגובות: orlygogo@gmail.com