זה עשרות שנים הימין הישראלי עושה את חשבון הנפש הנוקב של השמאל. פעם אחר פעם הוא מכה על החזה, אבל של יריביו. ללא הרף הוא שואל את עצמו היכן הטעות ומה היה השיבוש של מחנה השלום. בדבקות רגשית הוא חוזר על כל חטא, כשל ופגם של האנשים שמנגד: האיוולת של אוסלו, האשליה של קמפ־דיוויד, העוול של ההתנתקות־גירוש. מדוע הליברלים הישראלים היו כל כך עיוורים? איך הניחו לאויבנו לשטות בהם ולא ראו את הכתובת על הקיר?

ואכן, בכל הנוגע ליריביו הרעיוניים הימין במידה רבה צדק. השמאל טעה, מחנה השלום חטא ורבים מהליברלים לקו בעיוורון. כאשר ההגמוניה הייתה בידי העבודה ומרצ הגדולה – ההגמוניה הוליכה את עצמה שולל. חלום־שלום נשגב היה לסיוט, כוונות טובות הובילו לגיהינום. תהליך אוסלו התנפץ, פסגת קמפ־דיוויד קרסה, והנסיגה מעזה הובילה לחמאסטן.

אבל זהו שבוע אחר וקשה. בתום השבוע הקשה הזה הימין ההגון חייב להתייצב מול הראי ולשאול את עצמו כמה וכמה שאלות קשות. הפעם לא די להכות על החזה של השמאל, לא די לערוך את חשבון הנפש של אנשי השלום. לימין אין ברירה אלא לעמוד אל מול עצמו ולהודות שהפעם הוא זה שהמיט על ישראל אסון אסטרטגי, לא פחות.

הטעות הראשונה של הימין הישראלי אחרי 7 באוקטובר הייתה לנסות לנהל מלחמה שאין לה ממד מדיני. ב־1947 ישראל קיבלה תוכנית חלוקה בלתי אפשרית לא כי דוד בן־גוריון, היה תמים אלא כי הוא היה מתוחכם. אימוץ החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר אפשר לנו לרשת את הארץ בתש"ח ולקומם מדינה עברית. ב־1967 ישראל ניסתה לסיים באופן מדיני את המשבר עם מצרים לא כי לוי אשכול היה עיוור אלא כי הוא הרחיק ראות. שלושה שבועות של תמרון דיפלומטי אפשרו לנו לזכות בארץ ישראל השלמה תוך שישה ימים.

אבל ב־2023 ישבה בירושלים ממשלה שלא הייתה בה הגאונות ההיסטורית של השמאל הציוני. בימין לא היה מאום מהתחכום של בן־גוריון ומהמעוף של אשכול. לכן ממשלת נתניהו־סמוטריץ'־בן־גביר לא טרחה להעניק למלחמה קיומית צודקת יעד מדיני בר־השגה. היא זלזלה ברעיון של כיבוש הפסגה המוסרית ושל רכישה של לגיטימיות בינלאומית. כוח ורק כוח – אמר הימין הפשטני. התוצאה לפנינו: מפולת מדינית.

הטעות השנייה של הימין הייתה להאמין שבאמת אפשר להגיע לשלום ישראלי־ערבי ללא ממד פלסטיני. נכון הסעודים ואנשי האמירויות ומרבית הערבים הפרגמטיים לא סופרים את ערביי ארץ ישראל. הם לא אוהבים או מעריכים אותם, ולא מאמינים בהם. אבל גם בממלכות וברודנויות יש דעת קהל. גם למנהיגים במזרח התיכון יש זיכרון ויש זהות ויש כבוד. על כן מוחמד בן סלמאן, מוחמד בן זיאד וחבריהם היו זקוקים למס שפתיים כלשהו בעניין הפלסטיני. את זאת הימין הישראלי לא הבין וממשלת הימין לא אפשרה. לכן יש כעת מפולת מדינית.

הטעות השלישית של הימין הישראלי הייתה להמר על המפלגה הרפובליקנית. נכון, הדמוקרטים האמריקנים של המאה ה־21 אינם קלים למדינת ישראל. המיעוט הפרוגרסיבי עוין, הרוב המתון מהוסס, ולכן אפשר להבין את הפיתוי להאמין בשמרנים, להסתמך על האוונגליסטים ולהתמסר לטראמפ. אבל כמו כל פיתוי – גם זה קטלני. הימין הישראלי לא זיהה את זרמי העומק החדשים במפלגה הרפובליקנית, ולא ראה את הסכנה הגלומה בנטייה לבדלנות וההעדפה של אינטרסים כלכליים על ערכים מוסריים. הוא לא הבין את שהיה ברור וגלוי וידוע: לערבים יש יותר כסף מאשר ליהודים – ולכן רדיפת הבצע הטראמפיסטית מסוכנת לישראל.

בסוף השבוע הזה לא יהיו תירוצים. אי אפשר להאשים אלופים שלא העירו את ראש הממשלה באישון לילה, או להפנות אצבע כלפי פרשני האולפנים, יושבי הספסלים האחוריים וראשי האופוזיציה. 7 באוקטובר המדיני שהתרחש באמצע מאי 2025 הוא תוצאה של כשל רעיוני ומחדל של הימין, חד וחלק.

חבריי הטובים בימין, בהיותכם פטריוטים אמיתיים, הגונים וערכיים, אין לכם ברירה כעת אלא לעשות חשבון נפש, לצאת מהקיבעון המחשבתי ולראות את המציאות הקודרת כמות שהיא. רק אם השמאל יודה בכשליו והימין יודה במחדליו נוכל לצאת לדרך ציונית חדשה ומשותפת.