יאיר גולן הוא האדם האגרסיבי ביותר בפוליטיקה הישראלית. אין לו ברקסים. כבר כאשר קרא למתיישבי חומש "תתי אדם", זה היה אמור להיות הסוף של הקריירה הפוליטית שלו. במדינה מתוקנת, איש לא היה מפקיד אחריות ציבורית בידי מי שמכנה בני אנוש אחרים "תתי אדם". נבצר מבינתי איך האיש הקיצוני הזה כמעט הגיע להיות רמטכ"ל בישראל; קשה לי להבין איך לא נשלח מזמן "לעשות לביתו".
כמובן, ההתבטאות האחרונה שלו מאתמול מאיימת לשבור את השיא הזה. כך ביקר גולן את מדינת ישראל של תשפ"ה: "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב". האם באמת הוא חושב שהתחביב של מדינת ישראל הוא להרוג תינוקות? גולן ניסה להסביר שהוא התכוון רק לממשלה. גם אם נקבל את הבהרותיו העילגות, האם הוא באמת חושב שהתחביב של מנהיגי ישראל הוא קטילת פעוטות? כמו שיש כאלו שאוספים בולים, שנוסעים באופני הרים, שמתעדים סלפי עם זמרים, אנשי ימין ישראלים נהנים לטבוח תינוקות בזמנם החופשי? גולן לא התנצל ולא התחרט – נראה שמבנה האישיות שלו אינו מאפשר את התגובה האנושית הזאת – אך מההתפתלויות שלו בדיעבד נראה שאף הוא מבין שפלט שטות. לא רק שטות שהיא שקר, ולא רק שטות שמשרתת את החמאס הצוהל ושתשמש במשך דורות תחמושת לאנטישמים, אלא גם שטות שלדעתי קרוב לוודאי חיסלה את העתיד הפוליטי שלו ושל מפלגתו. סביר להניח שמה שעשתה לישעיהו ליבוביץ' פליטת הפה על ה"יודו-נאצים", יעשה ליאיר גולן ה"רצח כתחביב". אני חושב שהישראלי הממוצע לא יסלח לו על זה.
עוד כתבות בנושא יאיר גולן
לא נראה שהיה כאן איזה תכנון מחוכם של גולן, הכרעה אסטרטגית מתחום הפוליטיקה או המוסר, ללכת על כל הקופה המילולית. נראה שפעל כאן מנגנון הרבה יותר בסיסי: בהעדר שליטה עצמית, בלי שום בלם בין הבטן לבין הלשון, כאשר אין לפה שום מעצור – כל דבר יכול לצאת משם. ומה שמדהים הוא שלמרות תכונת האופי הזו מכתיר יאיר גולן את עצמו ואת דרכו בכותרת "מתונים". במאמר שפרסם ב"הארץ", תחת הכותרת "חלופה מתונה – הדרך היחידה למיטוט החמאס", חזר שוב ושוב גולן על התואר הזה. "המאבק המרכזי במזרח התיכון", הסביר גולן, "זה מאבק בין כוחות מתונים, אשר שואפים ליציבות ולשגשוג, לכוחות רדיקליים, אשר חותרים לאנרכיה ולטרור". הוא עצמו, כמובן, נמנה בעיניו בין המתונים.
הכי מעניין
איך אדם כל כך קיצוני וקנאי יכול לראות בעצמו מתון? הרי אין עצם אחת מתונה בגופו של גולן. העובדה שהוא מעז לתאר עצמו כ"מתון" מעידה על הסילוף העמוק שעבר אצלנו התואר הזה. כאשר יעצו אנשי הכנסת הגדולה: "הוו מתונים בדין" (אבות פ"א מ"א) הם התכוונו להזהיר את הדיינים והמנהיגים לא לשלוף מהמותן. אדם אחראי צריך לשקול בסבלנות את כל הצדדים, להתייעץ, לחשוב על כל ההשלכות האפשריות – ורק אז לדבר. במובן הזה, נתניהו מתון הרבה יותר מגולן. לא בכל דבר הוא מתון, אך הוא לא שולף מהמותן, אלא דוחה החלטות עד אין קץ. בהקשר הזה הוא אפילו מתון מדי. יאיר גולן, לעומתו, מצטייר כאדם עם בעיה קשה של שליטה עצמית. כאשר הוא מתאר את עצמו כמתון, הוא לא מתכוון לתואר האופי המועיל הזה במובנו הקלאסי, אלא למשהו אחר לגמרי: למותג פוליטי, שקפא במקומו מאז המילניום הקודם.
יאיר גולן באירוע איחוד העבודה ומרצ. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אי-אז הצליחו להדביק את תווית המתינות לאמונה הקנאית במדינה פלשתינית. מי שממשיך להתעקש על השטות הקטלנית הזו, על האוקסימורון המכונה "פתרון שתי המדינות", זכאי בעיני עצמו לתואר "מתון", גם אם אישיותו מבטאת את ההפך הגמור ממתינות. בספר "מלכוד 22" מסופר על שני חובשים, ווס וגאס, שמעניקים לכל מי שמגיע למרפאה בלי חום גבוה אותו טיפול קבוע: הם צובעים את החניכיים ואת אצבעות הרגליים שלו ביוד סגול, ונותנים לו תרופה משלשלת. שפעת, שחפת, פטרייה ברגל, דלקת גרון, סרטן – כולם יטופלו באותה טכניקה מקובעת. התרופה שמתיימר להעניק לנו דרך קבע השמאל הקיצוני נוסחה עוד לפני אוסלו, והיא מצטיינת בהתעלמות גאיונה מתלאות המציאות הממשית וממשבריה: התרופה לאינתיפאדה הראשונה – מדינה פלשתינית; התרופה לקריסת תהליך אוסלו – מדינה פלשתינית; התרופה לאינתיפאדה השנייה – מדינה פלשתינית; התרופה לסירוב הפלשתיני העקבי לנקוט צעדים פרודוקטיביים בדרך למדינה פלשתינית – מדינה פלשתינית. יוד סגול, תרופה משלשלת, מדינה פלשתינית – והביתה.
לו באמת רצו הפלשתינים מדינה משלהם היו יכולים להקים אותה מזמן. ברק ואולמרט הציעו להם כמעט כל מה שרצו, אך הפלשתינים עשו הכול כדי להרוס כל סיכוי בדרך למדינה כזו. ההתנתקות העניקה להם למעשה מדינה פלשתינית בעזה על מגש של כסף; במקום מוסדות למדינה בדרך הם העדיפו לבנות בית מטבחיים.
יש בישראל כמה פוליטיקאים מתונים באמת, מימין ומשמאל. אופי מתון יש לאנשים כאופיר סופר, בני גנץ ויצחק הרצוג, למשל. המתונים באמת אינם מהססים לבחון מחדש את עמדותיהם לנוכח המציאות המשתנה. מאז המלחמה אופיר סופר מדבר אחרת על גיוס חרדים. בני גנץ הודה באחרונה: "מי שמדבר על מדינה פלשתינית – מנותק מהמציאות". גם הנשיא הרצוג מביע מאז הטבח בשמיני עצרת ספקות לגבי מדיניות הנסיגות ובנוגע ל"פתרון שתי המדינות". ברור שאנשים קיצונים, קנאים, תוקפניים ונוקשים כמו יאיר גולן אינם מסוגלים למתינות מחשבתית כזו, לבחינה מחודשת של הסיסמאות שבהן הולעטו בעבר. אבל העובדה שאדם אגרסיבי כזה מעז לקרוא לעצמו "מתון" ולהשקפותיו "מתונות" היא ודאי אחת האירוניות הקטנות שבהן מצטיינת ההיסטוריה.
מדבר אחרת על גיוס חרדים. אופיר סופר | צילום: Tomer Neuberg/Flash90
לקנאות קיצונית יש יתרונות שטחיים: היא מפיצה אנרגיה אגרסיבית ומראית עין של תנופה. על מראית העין הזו משלמים בהמשך בריבית. אם אנשי השמאל הישראלי יבחרו להמשיך לכרוך את גורלם בקנאות התוקפנית של יאיר גולן הם ישלמו על זה מחיר – וזו, כמובן, זכותם המלאה; הבעיה היא שבינתיים את המחיר הבינלאומי על הפה המלוכלך של גולן משלמים כולנו. לאור הזיכרון הארוך של שונאי ישראל ונטייתם לתעד התבטאויות כאלו ולצטט אותן שוב ושוב, ייתכן שגם ילדינו ונכדינו עוד ישלמו את המחיר הזה.