אתמול פתחתי את האינסטגרם כמו שאני פותחת את המקרר באחת בלילה – מתוך הרגל ועצלות מנטלית. העמוד נפתח על סרטון של ילדונת שהודיעה שכבר בגיל 21 העסק שלה הפך לחברה בע"מ. את כל זה היא אמרה תוך כדי הליכה על מכשיר כושר ששווה יותר מהרכב שלי.

עמדתי במטבח המומה, אוחזת ביד אחת את הטלפון וביד השנייה את שקית האשפה שהתכוונתי להוריד כבר שלוש שעות, והנה היא מול עיניי - מפריחה לחלל העולם הצהרות חייכניות על כמה ללמוד לתואר זה מיותר ואיך היא עשתה כבר כמה מיליונים. באותו הזמן בתי חרקה שיניים עם איזו עבודה מעצבנת שקיבלה בהלכה ותהתה למה היא צריכה לבצע אותה אם בכל מקרה היא הולכת להיות יוטיוברית. וברקע כל האירוע המלבב הזה, הנטפליקס פתאום הציע לצפייה את הסרט "פורסט גאמפ". יש מי שיכנה זאת "סנכרוניות", אני מעדיפה לקרוא לזה "נטפליקס שוב מעורר בי תובנות נוגות".

"החיים הם כמו קופסת שוקולד", אומר פורסט בסצנת הפתיחה של הסרט, "אתה אף פעם לא יודע מה תקבל". כמובן, בחיים האמיתיים כל שוקולד מגיע עם תווית תזונה ותמונה מפתה כדי שנדע בדיוק מה יש בפנים, אבל נו פורסט, לא נהרוס לך את המטאפורה.

רוב חיינו אנחנו מנסים להיות החכמים בחדר. אני יודעת שאני כזאת. תמיד שואפת לומר את המשפט המתחכם, התובנה העמוקה, הציטוט המושלם. כי אם את לא החכמה בחדר, את כנראה הטיפשה. פורסט גאמפ, לעומת זאת, חי מחוץ לדיכוטומיה הזו. ובכל זאת בסרט הוא הופך לגיבור מלחמה, פוגש את ניקסון ועושה מיליונים מדיג חסילונים. איך לעזאזל?

אני מאמינה שהיוצרים ניסו לומר פה דבר מה. הם יצרו במכוון גיבור שגדולתו מתגלה במקומות שהשכל לא מגיע אליהם. הוא נופל במקריות ובשיטתית על ההצלחות הגדולות בחיים דווקא בגלל היותו אדם לא מחושב. הוא הופך לכוכב פינג־פונג בינלאומי במקרה, משקיע ב"חברה של פירות" ומגלה בדיעבד שזו אפל, מציל חצי יחידה במלחמת וייטנאם בלי שהתכוון לזה. כל הצלחה שלו היא תוצר של אי־ידיעה. אי־חשיבה. אי־תכנון.

המורשת של חשיבה ביקורתית מלמדת אותנו לחשב סיכונים, לבחון מה עלול להשתבש ולהיות ריאליים. והנה הפרדוקס העצוב – אנחנו לא עושים דברים מטופשים כי אנחנו חכמים. ומאחר שאיננו עושים דברים מטופשים ייתכן שאנחנו מחמיצים הזדמנויות.

עכשיו תגידו - מה את מביאה טיעונים מסרט בדיוני? הנה טיעון יותר אקדמי: פרופ' סרסבאטי מאוניברסיטת וירג'יניה חקרה קבוצה גדולה של יזמים שהקימו אימפריות עסקיות של מאות מיליוני דולרים בניסיון להבין את סוד ההצלחה שלהם. היא גילתה שרובם אימצו אסטרטגיה שהיא בחרה לכנות "הטייס במטוס" – במקום להתנהג כמו נוסע שמקווה שהמטוס יגיע ליעד, הם מתנהגים כמו הטייס שיכול לשנות כיוון כשצריך. בניגוד לחשיבה הסיבתית המסורתית, שקודם קובעת מטרה ואז מתכננת כיצד להשיגה, היזמים המצליחים שחקרה התחילו עם המשאבים הזמינים להם, ניצלו הפתעות והפרעות בדרך, יצרו שותפויות אופורטוניסטיות ולקחו סיכונים שהם יכלו להרשות לעצמם להפסיד.

סרסבאטי מצאה שיזמים מוצלחים לא מנסים לנבא את העתיד או לשלוט בו – הם פשוט מתקדמים צעד אחר צעד, מגיבים לסביבה המשתנה ומתאימים את עצמם בכל פעם מחדש. הם לא שואלים איפה נהיה בעוד חמש שנים, אלא מה הצעד הטוב ביותר שאפשר לעשות עכשיו.

המחקר שלה מציג תפיסה מהפכנית: האגביות אינה רק תכונה פורסט־גאמפית, היא אסטרטגיה עסקית מנצחת. יש חוכמה פראית שאין לה תקן של משרד החינוך. זו היכולת לזהות חור בשוק בגודל של גמד, ואז להרחיב אותו לגודל של ענק, ואיזה מין אומץ לב להתעלם משלטי "אין כניסה" בדרך. לפעמים זה רק חוסר מודעות לכל הסיבות שמשהו לא יכול לעבוד שמאפשר למשהו לעבוד. אנחנו מנסים לתכנן את החיים בקפידה, אבל החיים מתעקשים לפרוח דווקא בסדקים שבין התוכניות.

אז האם הילדה מהאינסטגרם היא גאון או סתם פורסטית? לדעתי שניהם. אולי היא מעולם לא בלעה את הצפרדע שמסבירה לה שהדרך להצלחה היא תואר ותוכנית תלת־שנתית ומצגת עם פאי מסתובב. לכל הטיעונים הללו היא השיבה "מי אמר?" וכשנשאלה מה יקרה אם לא תצליחי, היא כנראה ענתה – "אם לא אצליח, אנסה שוב".

rachelm@makorrishon.co.il