הכותרת על שער המוסף לשבת של ידיעות אחרונות תפסה לי את העין על אף שלא נגעה אליי בכלל. "מכורים למילואים", נכתב שם, עם הפניה לכתבה של חן ארצי־סרור על "מילואימניקים שאוהבים את צווי הגיוס יותר מאשר את השהות בבית".

לא קשור אליי בכלל, כפי שציינתי. אין מקום שאהוב עליי יותר מהבית, ואין מה שאני שונא יותר ממילואים. חצי שנה לפני המלחמה, קראו לנו ל־19 וחצי ימים של מילואים. בשעה שאת מענק המילואים, משהו כמו 5,000 שקל, מקבל מי שעשה 20 ימים. זה לא שצה"ל התכוון לחסוך עלינו. פשוט כך יצא כשחילקנו את תקופת השירות בין הצוותים. והמפקדים הבהירו שכל מי שרוצה יכול להישאר לעוד משמרת של כמה שעות ולעגל את ימי המילואים שלו ל־20. אני לא יודע מה בדיוק המציאות כיום, אחרי העיצומים של המורים, אבל באותם ימים, עבור מי שפרנסתו בהוראה, 5,000 שקל לא היו דבר של מה בכך. ואף על פי כן, זכורה לי הידיעה הבהירה, שאני לא נשאר בתוך מדים דקה אחת יותר מן ההכרח, לא משנה כמה הם ישלמו. אני רוצה כמה שיותר מהר הביתה.

בסוף אותה שנה, אגב, מספר ימי המילואים שלי עמד על קצת יותר מ־100. אבל את כל זה אני מספר רק כדי שיהיה ברור עד כמה ה"התמכרות למילואים" שכתבו עליה במוסף שבת אינה נוגעת לי כלל ועיקר. העובדה שאני מתנדב בשלושה גדודים שונים היא רק תוצר מקרי, דטרמיניסטי, של המחסור בלוחמי מפי"ק בחיל התותחנים.

אבל ביום ראשון התחילו להופיע ידיעות על חטיבות שמתגייסות ומתחילות לחמם מנועים לקראת מבצע ההכרעה בעזה. וביום שני בבוקר כבר מצאתי את עצמי עובר על מודעות בקבוצת הטלגרם של "דרושים למילואים". בודק אם יש מפי"ק של תותחנים שיורד עכשיו לעזה עם סד"כ חסר. הנקודה היא שזה אפילו לא קשור לפער בין צבא לאזרחות. הרי גם עכשיו, ולעוד כמה שבועות קדימה, אני נמצא במילואים, גם אם במיקום צפוני שרחוק קצת ממרכז העניינים. את המשיכה להתקרב כמה שיותר אל החזית אין לי דרך להסביר מלבד הפרעת התנהגות, סוג של התמכרות.

ספר המופת מלכוד 22 מתאר את המלכוד שמונע מהטייסים של צבא ארצות הברית להיפלט מן השירות על סעיף של שיגעון: בעיקרון, עצם העובדה שאדם ממשיך להילחם אחרי כל השריטות והזוועות מוכיחה שהוא משוגע על כל הראש וזכאי להשתחרר על סעיף של אי־שפיות; אלא שברגע שהוא פונה לוועדת השחרורים הוא מוכיח בכך שהוא שפוי בדעתו וממילא לא זכאי להשתחרר.

כשקראתי את הספר בנעוריי חשבתי שהוא מדבר על מלכוד בירוקרטי. עכשיו אני מבין שמלכוד 22 הוא מלכוד פנימי. המלחמה שורטת אותך באופן עמוק, ודווקא מתוך כך אתה חייב לשוב אליה כשתגיע הקריאה. שירות צבאי ממושך אינו מתאים לאדם שפוי, נורמלי. הוא לא מתאים לו מבחינה פיזית: שנים של דיאטה ששמרתי עליה בקפידה הושמדו בתוך שנה וחצי מילואים. הוא לא מתאים לו מבחינה תעסוקתית: ביום שחזרתי מאחד מסבבי המילואים חיכה לי בתיבת המייל מכתב הפיטורים היחיד שקיבלתי בחיי. קל וחומר שהוא לא מתאים לו מבחינה נפשית או משפחתית.

קשה להיות אדם שפוי ולהמשיך להילחם. אני רואה את הפנים של האחים ושל האחיות שלי כשהגיעו לפתחם הצווים החדשים. אבל מי שסיכן את חייו פעם אחר פעם עבור המשימה, מי שרעד בקור נושק לאפס באשמורת אחרונה, והיטלטל שעות בחום הכבשנים שבנגמ"ש סגור בקיץ - אדם כזה, קרה לו משהו. הוא כבר לא לחלוטין שפוי. סולם הערכים שלו שונה. פנים בפנים הוא עמד מול הפחדים ומול החרדות שלו, ומצא בתוכו נאמנות גדולה מהם. פעם אחר פעם הוא שם נפשו בכפו ומחה זיכרון אשתו ובניו מליבו. ומשהו נותר מזה בנפש. יש שיכנו זאת טירוף, כתב רומן גארי, אחרים מגדירים זאת כניצוץ של קדושה.