חזרנו הביתה מוקדם יחסית. את כל הבגדים עם ריח המדורה תחבנו לתוך מכונת הכביסה, התקלחנו והלכנו לישון. עקיבא נרדם ברגע, שולי גם, עלמה עוד לא נולדה, ואני - מאז היותי בחור צעיר - התקשיתי להירדם. השינה שלי קלה מאוד, אני מתעורר מכל רחש קטן ובלילה ממוצע אני קם לפחות פעמיים. וככה, שכבתי במיטה בעיניים פקוחות וקראתי ספר. מדי פעם לקחתי את הפלאפון וגללתי גלילה סתמית. ואז, אני ממש זוכר את הרגע הזה, נכנסתי לסטטוסים בווטסאפ, שהם כידוע הרשת החברתית הפופולרית ביותר בקרב חרדים. ושם, ראיתי בסטטוס של גרינוולד אימוג׳י של סמיילי ממרר בבכי.

כידוע, יש אימוג׳י בוכה ויש כזה שממש ממרר בבכי קורע לב. ולא הבנתי למה גרינוולד העלה את האימוג׳י הזה בליל ל"ג בעומר, שהוא לילה כזה שמח, ולרגע חשבתי שזו אולי טעות, כי לפעמים סטטוסים עולים בטעות וזה תמיד מובן בן רגע, נגיד רצף אותיות כזה לא ברור כמו מישדלחגינהשמחדגלנהש או טקסט של הודעה שברור שהייתה ממוענת למישהו ספציפי ולא להמונים כמו ״ממי, תביא את האקונומיקה בריח לבנדר, לא לימון!״ אבל אימוג׳י ממרר בבכי על רקע שחור קודר זו טעות ספציפית מדי, וכל שברירי המחשבות האלו עברו לי בראש במאיות השנייה שבין הסטטוס של גרינוולד לבין הסטטוס הבא של "קליין מתנדב ידידים" שהעלה: תפילות, תפילות, תפילות! אר״ן במירון! ואני בגלל שאני מכיר קצת את "קליין מתנדב ידידים" ויודע שיש לו נטייה קלה להגזים בכל מה שקשור לעבודה שלו שם, אמרתי לעצמי שאולי קרה משהו לא נעים, איזו תאונה קלה, כמה פצועים, וקליין כדרכו מרגיש גיבור בחסמב״ה ומגזים להנאתו.

אבל אז עברתי לסטטוס של ירחמיאל שלמד איתי לפני כמה שנים, וירחמיאל כתב: ״לכל מי ששואל, שלומי טוב ב״ה. אני במקום בטוח״, ואז כבר היה לי ברור שמשהו חריג קורה במירון ונכנסתי לאתרי החדשות. בהתחלה הידיעות עוד היו עמומות, אבל אט־אט עלתה מהמבזקים תמונה מחרידה. אסון נורא קרה במירון בעיצומה של ההילולה ההמונית של רבי שמעון בר־יוחאי. ואני מיד העברתי בראש את כל האנשים שאני מכיר שעלולים להיות בשעה זו במירון והתחלתי לסמס להם בבהלה ולשאול האם הם בסדר. גם לאבא שלי שיהיה בריא סימסתי והוא, תודה לא־ל, ענה לי תוך רגע וכתב שהוא כבר בדרך חזרה לירושלים. בגלל הכאוס והמון האדם, לא היה ברור בשלב הראשון איך קרה האסון. האם זה פארנצ׳עס שקרס (גרם המדרגות הגדולות והמאולתרות שעליהן מצטופפים החסידים בטיש) או במה שהתפרקה. רק כשעברו השעות התבררה הסיבה הנוראה. תדחוקת קהל. איזה צמד מילים מצמית. איזו תחושה מחניקה רק מלומר אותן. רק מלחשוב עליהן. מיותר לציין שלא נרדמתי כל הלילה ועקבתי בדאגה אחר הדיווחים המזוויעים, כך גם במשך הבוקר שלמחרת. 45 הרוגים, השם ירחם. 45 אנשים, מבוגרים ונערים צעירים שבאו לחגוג, לרקוד ולשמוח בהילולה הגדולה בעולם ומצאו את מותם באסון האזרחי הגדול ביותר שקרה פה אי פעם. זה בלתי נתפס הדבר הזה. בלתי נתפס.

כמו בכל קיץ, גם בקיץ של אותה שנה נסענו לחופשה עם המשפחה של שולי במושב ספסופה הצמוד למירון. בכל שנה הייתי יוצא מדי בוקר מהצימר, טובל במקווה שמעיה ואבטליון וממנו ממשיך לתפילת שחרית בקבר הרשב״י. אהבתי את התפילה הזו, אהבתי את קבר הרשב״י, את הדוכנים של הברסלבים בחוץ, את הנוף המהמם מהמרפסת האחורית, את בחורי הישיבה עם סממני בין הזמנים. קבר הרשב״י היה עבורי מקום כזה שיש בו אווירה טובה.

וככה, בבוקר הראשון של החופשה מצאתי את עצמי טובל כמנהגי בשמעיה ואבטליון ונוסע בחשש מה לכיוון מירון. מרחק שלוש דקות נסיעה. טיפסתי עם המכונית במעלה ההר והרגשתי את דפיקות הלב שלי מאיצות. חניתי בפינה מרוחקת והרגשתי שאני פשוט לא מסוגל להיכנס להתפלל בתוך הציון. הסתובבתי סביב עצמי ובסופו של דבר ירדתי למקום שבו קרה האסון. הנחתי שם תפילין והתפללתי. הכול היה דומם. עדות אילמת לזוועה שהתרחשה שם רק שלושה חודשים קודם. ואנחנו, עם כזה שמלומד בצרות, במיוחד בשנה וחצי האחרונות, עלולים לשכוח. השבוע שמעתי ברדיו שדרן ושדרנית שהזכירו באיזה הקשר את אסון מירון ואמרו שנהרגו בו 29 אנשים. ואני רציתי כל כך לתקן אותם ולהגיד להם שלא, שנהרגו 45 אנשים, אבל לא יכולתי. בתקופה האחרונה יש זילות של ממש כלפי המושג אחריות. האחריות התרוקנה מתוכן וממשמעות. ובכל זאת, ראוי להזכיר כאן שאיש לא נתן עדיין את הדין על מותם של נספי אסון מירון, ואני לא יודע אם אי פעם מישהו ייתן את הדין. כמה שזה עצוב.