גם למראה נושן יש רגע של הולדת, כפי שלימד אותנו אלתרמן. רגע כזה התחולל במדינת ישראל לפני 40 שנה, ב־21 במאי 1985. למרות חיבתי ללוח העברי, את המאורע הזה אני מעדיף לזכור בתאריכו הלועזי. מטוס בואינג נחת אז בשש בבוקר בבסיס חיל האוויר, ומתוכו יצאו שלושה שבויים משוחררים: חזי שי, יוסף גרוף ונסים סאלם. לפי הדיווחים, הם מצמצו בעיניהם לנוכח הבזקי המצלמות. זה היה השלב המסיים של "עסקת ג'יבריל": תמורת השלושה שוחררו 1,151 מחבלים.

מקובל היום לטעון שעסקות השבויים המופקרות הן חלק מהדנ"א הישראלי. אלו הדורשים לפדות שבויים "בכל מחיר" מבינים שקשה מאוד לנמק את המדיניות הזו באופן רציונלי, ולכן הם מתארים אותה במונחים מיסטיים־למחצה, כחלק מההגדרה הבסיסית של הישראליוּת לדורותיה. אבל אפשר לבדוק בקלות האם תכונה היא מולדת או נרכשת כאשר מסתכלים בתמונות ישנות. אם מישהי טוענת שנולדה עם הגנים לשיער בלונדיני ולאף סולד, נתקשה להאמין לה אם בכל תמונותיה עד גיל 37 רואים שיער שחור ואף נשרי. מדינת ישראל לא נולדה עם דנ"א של כניעה למחבלים. את המדיניות הזו היא אימצה רק בגיל 37, בעסקת ג'יבריל.

אף מילה לא התפרסמה בעיתונות על העִסקה לפני שנחתו השבויים בבית. באותו יום הורה הוועד המנהל של רשות השידור "לא לעשות פסטיבל", ומנהלי הטלוויזיה והרדיו הודיעו בתגובה מעט נעלבת שממילא תכננו כיסוי צנוע בלבד לאירוע. עמודו הראשון של ידיעות אחרונות הכריז: "שלושת השבויים בבית", אך באותו עמוד הופיעה גם כותרת אחרת, באותיות גדולות יותר: "משפחות שכולות: יום שחור". כותרת נוספת בעיתון ציינה: "ההורים השכולים ממעלות: ילדינו הופלו לרעה". מתחת לה הופיעו דברי ההורים האומללים: "במקרה שלנו סירבה הממשלה לשחרר 280 מחבלים תמורת 105 תלמידים, ונאמר לנו כי עיקרון מקודש הוא לא להיכנע למחבלים".

לעסקה התנגד רק שר אחד: יצחק נבון ממפלגת העבודה, חניכו הנאמן של בן־ גוריון. נבון אמר: "אנחנו נעודד בכך חטיפות בעתיד... אני מוכן לשוחח עם משפחות החיילים החטופים ולהסביר להן". עמיתיו השרים התעלמו מדעתו. סיפרו שרבין, שר הביטחון, אמר אז: "לא יכולתי לעמוד בפני האמהות". השבוי המשוחרר חזי שי סיפר בריאיון למעריב שרב־המחבלים ג'יבריל אמר פעם לרעהו השבוי יוסף גרוף: "אני לא צריך לעשות כלום; אמא שלך עושה לי את העבודה". כמובן, אי אפשר להאשים את בני המשפחות, שנטרפו מדאגה ליקיריהם. לא עליהם האחריות, אלא על המנהיגים.

רבין ספג ביקורת קשה על העסקה. איתן הבר, שהיה ממקורביו, קשר בין הביקורת הזו שנצרבה ברבין לבין סירובו לשחרר מחבלים רבים תמורת רון ארד. עוד אמר הבר שבגלל הצנזורה לא הייתה לרבין הזדמנות לשמוע לפני העסקה את נימוקיהם של מתנגדיה – ובדיעבד הוא הצטער על כך.

בעסקת ג'יבריל שוחרר בין השאר אחמד יאסין, שלאחר מכן הקים את ארגון חמאס. בתי הסוהר התרוקנו ממחבלים, ומאות רוצחים שוחררו ליהודה ולשומרון. יובל דיסקין, ראש השב"כ בעתיד, הכריז לימים: "שחרור האסירים בעסקת ג'יבריל הוא הגורם העיקרי לשינויים ולתהליכים שהובילו לאינתיפאדה הראשונה". השגריר הצעיר והנמרץ בנימין נתניהו כתב: "מלכתחילה ראיתי בעסקת ג'יבריל מכה אנושה... הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות".

מאז נקלענו למסלול דמים ידוע מראש: שחרור מאות מחבלים בעסקות שבויים, שמביא לפיגועי טרור ולחטיפת שבויים נוספים, וכן הלאה וחוזר חלילה. כמעט כל עסקה שחתמה ישראל מאז עלתה במחיר דמים נורא, והרגה הרבה יותר ממה שהצילה (עסקת השבויים הראשונה של המלחמה הזו היא כנראה חריג בולט). זה אינו הדנ"א שלנו; זה קוראלס נוראי שנקלענו אליו.

פסיקתו של השולחן ערוך בסוגיה זו מתייחסת לנסיבות שונות מאוד מאלו שלנו, ולמרות זאת היינו יכולים ללמוד הרבה מהשכל הישר שמתבטא בה: "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם". כולנו מתפללים יומם ולילה לשלום שבויינו ולחזרתם בשלום. המדיניות הקטסטרופלית של מדינת ישראל ב־40 השנים האחרונות תרמה הרבה לחטיפתם. הלוואי שנחגוג בשמחה את ישועתם הקרובה – והלוואי שהם יהיו האחרונים שיסבלו מנזקיה הנוראיים של המדיניות הזו.

motzash.navon@gmail.com