"אין ילד חרדי שלא מכיר את שמו": קבר האדמו"ר האלמוני שהפך לתחליף למירון

לשורת קברי הצדיקים וההילולות ההמוניות במגזר החרדי, הצטרף בשנים האחרונות מוקד חדש: קברו של  רבי ישעיה שטיינר מקרסטיר שבהונגריה, שבשבוע שעבר, בג' באייר, מלאו מאה שנה לפטירתו. גם השנה פקדו המונים את ציונו של "ר' שעי'לה", כפי שהוא מכונה בחיבה, התפללו לישועות וסעדו את ליבם בארוחות ענק שהפכו לאחד מסימני ההיכר של ההילולה.

"ר' שעי'לה הפך בשנים האחרונות לדמות פופולרית מאוד במגזר, אין ילד חרדי שלא יודע את שמו", אומר הרב אורי בלוי, מרצה אהוד במגזר ומדריך מסעות. הדבר מפתיע בהתחשב בכך שבמשך שנים רבות דמותו של הרבי מקרסטיר לא הייתה ידועה במיוחד, והנה ב־15 השנים האחרונות היא קמה כביכול לתחייה. מתברר שגם בחברה מסורתית עשויה לצוץ פתאום הילולה חדשה, כאשר המיסטיקה מנצחת את השמרנות.

"הנסיעות לקרסטיר נגסו נתח גדול מהנסיעות הוותיקות יותר לציונו של רבי אלימלך מליז'נסק, שהיה אחד מגדולי החסידות הנערצים", מוסיף בלוי. "היארצייט של ר' שעי'לה יוצא שבועיים לפני ל"ג בעומר, ואני מכיר חסידים אמריקאים ששנים רבות הקפידו להגיע כל שנה להילולה של רשב"י במירון, ובשנים האחרונות הם מעדיפים לא להיתקע בבלגן שנוצר שם, והעבירו את הנסיעה שלהם לקרסטיר".

לפני שלוש שנים הזדמן לי להתרשם בעצמי מההילולה המדוברת. בן משפחה קרוב שכנע אותי שמדובר בחוויה ייחודית שכדאי להכיר, וכך מצאתי את עצמי על הטיסה להונגריה. ההתוועדות החסידית החלה כבר במטוס, שהפך לשטיבל אווירי הומה חסידים נרגשים. מלפניי ישבו שני חסידים אדוקים שהחליפו ביניהם סיפורי מופת וישועות מ"ר' שעי'לה". אחרים שרו את ההמנון "רבי ישעיה בן ר' משה, תפעל עבור כלל ישראל בני, חיי ומזוני רוויחי", ואילו חבריהם ניסו לשווא לתפוס תנומה ברעש הגובר. אחד הנוסעים פתח חבילת מאפים וחילק לכולם, "לעילוי נשמת ר' ישעיה בן ר' משה". חברו הגדיל לעשות, ניגש לדיילת ההונגרית המופתעת, והסביר לה באנגלית רצוצה שהוא מעוניין לרכוש את כל פחיות השתייה שברשותה כדי לחלק לנוסעים. הקהל הנרגש לא תמיד הקפיד על ישיבה מסודרת בכיסאות, והדיילת, שקלטה את השם החם במטוס, כרזה בייאוש: "שעיה משה, פליז סיט דאון". 

עם בואנו לקרסטיר קידם את פנינו מערך מאורגן להפליא שהקימו "החסידים האמריקנים", כפי שהם מכונים כאן, עבור רבבות העולים לרגל. שאטלים ועליהם כרזות ביידיש מעורבת באנגלית הביאו את הנוסעים מתחנת האוטובוסים לעבר ציונו של ר' שעי'לה בבית העלמין, ואל "דעם רבינ'ס הויז" (ביתו של הרבי) בתוככי הכפר, שם פועל מתחם אוכל, שהוקם במטבח ששימש את ר' שעי'לה בחייו. "צריך לתת להם לנהל את מירון, והכול ידפוק כמו שצריך", החמיא באוזניי חסיד ירושלמי להילולה המתנהלת כולה בידי אנ"ש, ללא אף שוטר מקומי.

קרסטיר עצמה היא עיירה הונגרית קטנה, יפה ומנומנמת, ואולם סביב הציון וליד ביתו של רבי שעי'לה מתקיים שטעטל חסידי תוסס, הכולל בית כנסת גדול, מקווה, חדרי לינה וכמובן חדר האוכל שבו מתוועדים החסידים לפני ואחרי העלייה לציון. המתפללים הרבים נדחקים בתוך מבנה ה"אוהל" שהוקם סביב הציון, פרקי תהילים נאמרים בנעימה חסידית, ופתקאות נזרקות לתוך מתחם הקבר. אחד הנוכחים זרק לשם כתב תביעה שקיבל מבית המשפט, "כדי שר' שעי'לה יטפל בזה", כלשונו. "עשיתי את זה עם תביעה אחרת שהייתה לי, וכמה ימים אחרי שהייתי פה היא התמוססה באורח פלא", מספר בהתרגשות.

ביציאה ממתחם הקבר, דוכני התרמה מכרו פיסות אבן מתנורו המקורי של הרבי תמורת הוראת קבע לצדקה, ואחרים הזמינו את העוברים והשבים לאכול "ברקפסט" לאחר הביקור בציון. לצד התפילות החמות, הטבילות במקווה והתרומות, סוגיית המזון תופסת מקום רב בהילולה של ר' שעי'לה, שעל פי המסופר הקדיש את חייו להכנסת אורחים וחלוקת מזון למבקשים מכל סוג. האוכל המוגש בקרסטיר אינו מזון פשוט מהסוג המצוי בדוכני הכנסת אורחים, אלא אוכל מושקע ברמה גבוהה. גם ההתרמות נעשות בחלקן הגדול למטרות הזנה, עבור בתי תמחוי וארגוני חסד הנושאים את שמו של הצדיק, שהוקמו בארץ ובארה"ב.

ההילולה השנתית היא כמובן האירוע המרכזי בקרסטיר, אך גם בשאר ימות השנה הפך המקום לנקודת מפגש מרכזית לחרדים מכל העולם – חסידים, ליטאים וספרדים, הבאים לבקש ישועות ולחוות חוויה חסידית עממית וחמימה.

מי הוא אפוא האדמו"ר האלמוני שקברו הפך למוקד עלייה לרגל, ובמה סוד כוחו?

הרב של העכברים

רבי ישעיה שטיינר נולד בכפר בשם זאבריו (כיום בסלובקיה) למשפחה פשוטה, והתייתם בגיל צעיר. כנער נשלח לביתו של הרבי מליסקא ר' צבי הירש פרידמן, שהיה אדמו"ר הונגרי חשוב, וזה פרס עליו את חסותו והפך אותו למשמשו. משרה זו נחשבה כל כך בעיניו, שעד סוף ימיו נהג לחתום את שמו כ"משמש בקודש אצל הרב הצדיק מליסקא". הצעיר השקט והצנוע התחבב על רבו ואף על אדמו"רים חשובים נוספים באזור, בהם רבי מרדכי מנדבורנה ורבי חיים מצאנז.

באופן מפתיע וחסר תקדים, כאשר האדמו"ר מליסקא נפטר בשנת תרל"ד (1874), הוכתר הגבאי ר' שעי'לה לאדמו"ר במקומו, כשהוא בן 22 בלבד. הסיבות למינוי החריג אינן ברורות. המסורת החסידית מתארת אותו כיוזמה של הרבי מנדבורנה, ואילו ההיסטוריון המנוח פרופ' יעקב כ"ץ, שבספר זיכרונותיו תיאר בהרחבה את נסיעתו שלו כבחור צעיר לר' שעי'לה, מציע הסבר אחר: "במותו ביקש בנו של האדמו"ר [מליסקא] לרשת את כיסאו, אך החסידים סירבו לקבלו והעבירו קול במחנה כי הרבי מינה את שמשו תחתיו, והעביר אליו את הסגולות שהיו מנת חלקו". תהא הסיבה אשר תהא, הכתרתו לא התקבלה בברכה אצל צאצאי הרבי מליסקא, ורבי ישעיה נאלץ לעבור לקרסטיר ולהקים שם את חצרו.

כ"ץ, שדבריו צוטטו לאחרונה על ידי החוקר החרדי ישראל שפירא, מתאר את מעמדו הייחודי של ר' שעי'לה בקרב חסידי הונגריה. לדבריו, בעקבות מלחמת העולם הראשונה נבצר מהחסידים בהונגריה לפקוד את חצרות האדמו"רים שלהם, שישבו מחוץ להונגריה. "יוצא מן הכלל אחד היה ר' ישעיה או 'שעיילה' מקרסטור".

לצד הגורם הגיאוגרפי, מציג כ"ץ את המרכיבים האישיים בדמותו שמשכו את הקהל: "עמדה יוצאת דופן הייתה לר' ישעיה. הוא לא היה צאצא של רבי, בן לשושלת חסידות ידועה, אלא שמש של אדמו"ר מקהילת ליסקא, שנחשב בשעתו לבעל מופת גדול... ר' ישעיה עמד אפוא מעל המחלוקות של השושלות, ובשנים אלה בייחוד שימשה חצרו תחליף לחצרות האדמו"רים האחרים. הכל נסעו לר' ישעיה קרסטור, לרבות סתם סקרנים כמוני".

גולת הכותרת בפעילותו של הרבי המארח הייתה סעודות ה"מלווה מלכה" שהיה עורך במוצאי שבתות. כ"ץ הצעיר נסע לסעודה כזו, ומתברר שגם אז האטרקציה החסידית החלה כבר בנסיעה: "בשנה הראשונה להיותי בישיבה נשמע קול ברבים כי במוצאי שבת יוצאים בצוותא לקרסטור. כך נמצאנו אחי ואני עם בני גילי בקרון הרכבת שהלך ונתמלא בחסידים תחנה אחרי תחנה, ושירת הנוסעים גברה על הרעש של קשקוש הגלגלים… חצרו של ר' ישעיה הייתה במרחק מה מתחנת הרכבת, אותו עברנו בשדות מושלגים, לאור ניצוץ הכוכבים תוך המון חוגג ובליווי שירת חסידים נלהבת".

בית המדרש הענק, ממשיך ומתאר כ"ץ, התמלא במאות ואולי באלפי חסידים. "הייתה הצטופפות ללא סדר, מכרים נפגשו ושוחחו, קבוצות אורחים ישבו והאזינו לסיפורים של מעשי ניסים ומופתים של צדיקים מן ההווה ומן העבר. כך עבר הערב עד שקרוב לחצות הכניסו המשרתים סירים ענקיים מלאים חמין, וכל הזריז קודם למלא את צלחתו, שגם עליה חייבים היו להילחם... לפתע נפתחה אחת הדלתות… ונכנס זקן בעל קומה נמוכה נתמך על זרועות מלוויו, שסללו לו את הדרך לראש השולחן. החסידים מקדמים את פני הרבי בשיר, והם ממשיכים לשיר עד שניתן האות שהרבי יאמר דבר תורה. אמירה זו פירושה היה קריאת קטע קצר מן הספר 'נועם אלימלך', וזאת בקול דממה דקה, שרק הקרובים ביותר לרבי יכלו לשמוע. רבי ישעיה לא התיימר להיות לא למדן ולא דרשן, המוסיף נופך משלו לתורת החסידות. קריאת הקטע מן הספר הקלאסי של החסידות בפני קהל ועדה העידה על כך בעליל. יש שביקשו לחפות על חולשת הרבי מצד זה וסיפרו כי פלוני למדן מופלג הקשיב לקריאת הרבי וגילה כי התקשה כל ימיו להבין אותו קטע בספר, והטעמת הרבי העמידה אותו על פירושו. ואולם מרבית החסידים לא היו זקוקים לתירוץ זה. כריזמת הרבי היתה מעוגנת בתודעתם על פי המסורת החיה בעדה, והם התחרו לקבל ממנו ברכה" (במו עיני, עמ' 43-42).

מתיאור זה עולה דמותו של אדמו"ר פופולרי, עממי ונגיש, שהיווה חלופה לאדמו"רים האחרים, המיוחסים והלמדנים. הסיפורים העכשוויים על רבי ישעיה מתמקדים במעשי החסד שלו. "ר' שעי'לה הקים בית תמחוי ועבד בעצמו במטבח רוב שעות היום", מתאר בלוי את הדמות לפי המקובל בעולם החסידי. "לפי האגדה, בראש השנה לפני התקיעות, כאשר כל האדמו"רים נשאו דרשות מוסר ודברי כיבושין, ר' שעי'לה פרס עוגות לקהל והסביר שהוא אדמו"ר הפועל 'לשובע ולא לרזין', כלומר, להאכיל את הקהל לשובע ולא לספר להם רזי תורה. בניגוד לאדמו"רי הונגריה שהתאפיינו בקשיחות ובקנאות, ר' שעי'לה קירב את כולם, כולל חילונים שבאו אליו תוך חילול שבת. בין אורחיו היו יהודים פשוטים שעבדו בכרמים באזור, ובמלחמת העולם הראשונה הוא החזיק בביתו פליטים ועריקים. נהגו לומר בהומור שאצל ר' שעי'לה מגיעים 'אורחים, בורחים ודורכים (עובדי הכרמים, דורכי הגתות; מ"ל)'. במקביל החלה נהירה גדולה של מבקשי ישועות, וסיפורי מופתים מהצדיק המסתורי עברו מפה לאוזן בהונגריה".

שושלת קרסטיר שייסד ר' שעי'לה פעלה עד השואה, כאשר צאצאיו מכהנים באדמו"רות אחריו. לאחר השואה פתחו כמה מנכדיו בארה"ב קהילות ובתי כנסת תחת השם קרסטיר. במשך עשרות שנים שמו של רבי ישעיה לא היה מוכר כמעט בציבור החסידי, למעט תמונתו המפורסמת שרבים האמינו כי תלייתה בבית או במחסן מסוגלת לגרש עכברים, זאת בעקבות סיפורי נפלאות שנקשרו בשמו בנושא. כך, עד לאחרונה הוא הוכר אצל רבים מילדי המגזר כ"רב של העכברים", מבלי לדעת אפילו את שמו.

לא ברור כיצד התגלגלו הדברים, אבל לפני כעשור ומחצה "החלה התעוררות חזקה סביבו", כלשון החסידים, והדמות והמקום הפכו למרכזיים מאוד בהוויה החסידית. צאצאיו של רבי ישעיה שיפצו את מתחם הקבר, בית הארחה הוקם בסמוך, והנהירה לקרסטיר החלה.

מובילי התופעה הם חסידים מקהילות של יוצאי הונגריה בארה"ב, כגון סאטמר. "הם גילו את המקום והחלו לנסוע אליו, ובעקבותיהם הגיעו למקום גם החסידים מהארץ", מתאר בלוי. "עשירים מהמגזר רוכשים כבר וילות בעיירה ההונגרית. כשדכן הכרתי מקרה שבו שידוך התעכב משום שאחד הצדדים התעקש שעליו להתפלל תחילה אצל ר' שעי'לה".

אייקון של חסד

שיטוט מהיר באתרים החרדיים ממחיש את מרכזיות התופעה ואת היקף האירועים הנערכים במקום: טקסי תפילה מיוחדים, שבתות התאחדות, נסיעות חיזוק ומעמדי אריזת וחלוקת אוכל לנזקקים. גם קהילות חסידיות ותיקות ובהן למשל בעלז ופינסק־קרלין, רואות בקרסטיר מקום נוח למפגשי התרמה לנגידים, כאשר האדמו"רים או בכירים בקהילה יוצאים למסע משותף להונגריה עם תורמים פוטנציאליים. לפי דיווח באתר "בחדרי חרדים", הדברים הגיעו לכך שחסיד תולדות־אהרן שרצה שרבו ישמש סנדק בברית המילה של בנו, טס עם התינוק מירושלים להונגריה, כדי שרבו הנופש באזור יוכל להשתתף בברית, שנערכה, איך לא, בביתו של ר' שעי'לה.

פנינה, תושבת בית־שמש המשתייכת לציבור הליטאי, מספרת כיצד התגבשה הנסיעה המשפחתית לקרסטיר: "בעלי רחוק מהדברים האלה, והוא תמיד יעדיף להתפלל בכותל מאשר בקבר של צדיק. לא הייתי חולמת שהוא יימשך לזה, אבל יצא שבתקופה מסוימת שמענו כמה סיפורים יוצאי דופן על אנשים שנושעו שם ועל האווירה המיוחדת, וההחלטה לנסוע התבשלה עם הזמן. לפני כמה חודשים הגענו לשם לשבת, וזו הייתה חוויה מדהימה. אי אפשר להסביר תחושה של חיבור והתעלות, אבל הלב נפתח שם".

לדבריה, השילוב של מקום תפילה עם תנאים נוחים הפך את המקום לאטרקטיבי: "אנשים שבאים לשם מחפשים בראש ובראשונה מקום תפילה מרומם יותר מהשגרה, וכמובן המעטפת החיצונית תורמת מאוד. המקום שקט, יפה ופסטורלי, רק שעתיים מבודפשט, וקל להגיע אליו. יש שם אוכל יהודי טוב, ותחושה חמה ואותנטית. כשהיינו שם האווירה הייתה נינוחה ורצינית, לא של פסטיבל ובילוי. התפללנו בציון שעות, ונשים שיתפו בישועות שזכו להן בזכות ר' שעי'לה".

אברהם, אף הוא בן למשפחה ליטאית שטס השנה לקרסטיר, מסביר מדוע עשה זאת: "הטיסות השנה עלו קצת יקר, אבל יש לי חולה במשפחה ואמרתי לעצמי שאני חייב לנסוע ולהתפלל. זה מקום שאנשים פועלים בו ישועות".

מעבר להתרחשות בקרסטיר עצמה, עליית דמותו של ר' ישעיה הביאה להקמת עשרות מיזמים של חסד ברחבי העולם החרדי, בעיקר בתחום האוכל. מוקדי חלוקת מזון ובתי תמחוי, בישראל ובארה"ב, נושאים את השם "המטבח של ר' שעי'לה".

"הוא הפך לאייקון של פעילויות חסד", אומר בלוי. "גם אולמות ואפילו חדרי קפה בבתי כנסת חסידיים מתהדרים בשמו. קהילות כלל־חסידיות שמחפשות לעצמן שם, יכנו לעיתים את עצמן 'קרסטיר'. הספר 'מופת הדור' על תולדות רבי ישעיה, שיצא ביידיש ובעברית, הפך לרב מכר. יום השנה שלו מצוין לא רק בקרסטיר עצמה. שטיבלך חסידיים רבים עורכים סעודת יארצייט לר' שעי'לה, ורבים המאמינים בכוחו של הצדיק מחפשים לתרום לה כמה שיותר". אגב, באותה ביוגרפיה שהוציאו נכדיו על דמותו, הם שוללים את האגדות בדבר כוחו לגרש עכברים ומסתייגים מזיהויו עם הנושא. בקרב מתפללי קרסטיר נהוג לומר בהומור שכיום לא העכברים פוחדים מר' שעי'לה אלא הפרות, המובלות לשחיטה לקראת סעודות הענק.

מתברר שלא רק את מעמדה של מירון חיקתה קרסטיר, אלא גם את מאבקי הכוח והשליטה. בשבוע האחרון, רגע לפני שאלפי החוגגים עשו את דרכם למקום, פרץ עימות סוער בין שני ארגונים המנהלים במקום מערכי הכנסת אורחים וחלוקת מזון. בקבוצות הוואטסאפ החרדיות, שהדיווחים על הסכסוך עברו בעיקר דרכן, נשמעו קולות רבים שקראו לצדדים להגיע להסכמה, ואף הביעו חשש מסיכון בטיחותי בניהול הילולה המונית בצל מאבק. "אל תהפכו את קרסטיר למירון 2", ביקשו.

עניין נוסף ששיבש את התנהלות ההילולה השנה הוא, למרבה ההפתעה, חוק הגיוס. אלפי צעירים חרדים שקיבלו צווים ולא התייצבו בלשכות הגיוס, מנועים כעת מלצאת מהארץ. ההערכה היא כי מאות נוסעים פוטנציאליים לקרסטיר נאלצו לגנוז את תוכניותיהם. גורם אחר, מכיוון מנוגד, שהפריע השנה להילולה, היה תחולתה באותו יום שבו נחגג השנה יום העצמאות, ג' באייר. בעקבות זאת, בחלק מהקהילות הקנאיות נמנעו השנה מלערוך סעודות פומביות לזכר ר' שעי'לה, כדי שלא ליצור מראית עין של השתתפות בחגיגה הציונית. "להוציא מליבם של ציונים", אמרו שם, והזכירו את האגדה על החזון־איש שהורה מאותה סיבה לא לדלג על אמירת תחנון ביום העצמאות, גם כאשר באותו בוקר התקיימה ברית בבית מדרשו.

מסע שורשים

הפופולריות הגוברת של תופעת קרסטיר מעוררת תהיות, הן מבחינת הדמות יוצאת הדופן שעומדת מאחוריה – ה"משמש" שהפך לאדמו"ר נערץ דרך מעשי חסד והאכלת אנשים - והן מבחינת העיתוי שהביא לתחייתה המחודשת של אישיות שהייתה רחוקה מאור הזרקורים. אפשר כמובן להתבונן בציניות על העניין ולראות את הנהירה לקרסטיר כטיול חו"ל מועדף בעבור חרדים רבים, שלא ירשו לעצמם לנסוע לבילוי בעלמא. בכלל, בנהירה החרדית העכשווית לקברי צדיקים באירופה יש ממד חזק של מסע שורשים והתרפקות נוסטלגית על העבר.

המרכיבים הללו הם ללא ספק חלק מהעניין, מה גם שהנסיעה להונגריה נוחה ונגישה; המקום עצמו, עם בתי ההארחה ושפע האוכל, מזמין ומאיר פנים, ומרואייני אף ציינו את היעדר גילויי האנטישמיות בהונגריה של ימינו. לצד זאת, אי אפשר להתעלם מההתייחסות הרצינית של רבים מבאי קרסטיר, המשלמים על טיסות יקרות וחוזרים בתוך פחות מיממה, באופן שמקשה לראות זאת כבילוי גרידא.

"יש פה רצון להתקרב לאדמו"ר שעשה טוב לאנשים", מנתח בלוי. "זו דמות שיש בה בשורה מרעננת - היא לא דורשת ממך כלום, רק מחזקת ואומרת 'בוא תאכל'. העובדה שהוא לא חיבר ספר היא דווקא חלק מכוח המשיכה שלו - דמות של צדיק אוהב ישראל ועניו, שלא מנסה להוכיח ידע ולמדנות. יש פה ביטוי לאותנטיות חסידית".

ישראל, אברך חסידי שמקפיד לפקוד את קרסטיר מדי שנה, אומר: "כל הצדיקים שדיברו חיובי אל האדם הופכים להיות פופולריים בימינו. אנחנו מתחברים לצדיקים שרואים טוב באנשים. השילוב הזה של אמונה חזקה וחסד מדבר ללב".

העובדה שרבי ישעיה אינו צאצא למשפחה מיוחסת, והגיע לאדמו"רות דרך תפקיד המשמש, הפכה אותו בחייו לדמות ניטרלית הניצבת "מעל המחלוקות של השושלות", כדברי כ"ץ. נדמה שגם כיום עובדה זו מאפשרת להתרפק על זכרו מבלי לפגוע בשיוך הקהילתי. ייתכן אפוא שהנהירה אל ציונו מבטאת בחירה בעממיות ובפשטות, וקריאת תיגר על האליטיזם של המיוחסים והלמדנים.

הילולת קרסטיר מצטרפת להילולות אחרות שהפכו לטרנד המוני בעולם החסידי, בהן הילולת ה"בת עין" הקבור בצפת, הילולת הרבי משטפנשט בגבעתיים, והילולת הצדיק ר' גדליה משה מזוועהיל הקבור בסמוך למשכן הכנסת. המכנה המשותף של האישים הללו הוא שכולם אדמו"רים שאינם חלק מהממסד החסידי היום – אם משום שאין להם שושלת פעילה בזמננו, ואם בשל אישיותם ה"שקטה" והלא מאיימת, כך שאימוץ זכרונם אינו כרוך בהשתייכות לחצר חסידית כלשהי. קרסטיר משלבת אפוא כמה מרכיבים: תרבות פנאי ושפע חסידית־אמריקאית שפוגשת את החרדיות הישראלית, פולקלור עממי ומיסטיקה דתית, הפורחים בחסות דמותו של צדיק לא ממסדי, בעל חסד וטוב לב.