את הקרב באקדמיה הפסדנו כבר בבית הספר היסודי

שילוב החרדים באקדמיה לא באמת מצליח, וזה לא במקרה. מדיניות של פתרונות בהסכמה עם מנהיגי המגזר יכולה לעבוד רק אם שני הצדדים מכירים בבעיה ורוצים לפתור אותה

תוכן השמע עדיין בהכנה...

אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה. | אריק סולטן

אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה. | צילום: אריק סולטן

ממצאי דו"ח מבקר המדינה אשר פורסם לאחרונה ועוסק בהשקות המדינה בהשלמת השכלה לחרדים ובשילובם באקדמיה, חושף בפנינו תמונה עגומה ובעיקר מתסכלת. מתברר שבפרויקט השילוב באקדמיה מושקעים מיליארדי שקלים והוא לא נושא תוצאות. מביאים לנו מדי פעם כתבה על בוגר החינוך החרדי שהצליח להשתלב בהיי-טק או באקדמיה, אבל אלו אנקדוטות. הנתונים מספרים לנו סיפור אחר לגמרי. יש לזכור שהנתונים שמוזכרים שם עוסקים אך ורק בתקציבים שעוברים דרך המל"ג. הסכומים האמיתיים - המורכבים ממקורות רבים, ממשלתיים ופרטיים, שמושקעים בתוכניות הכוון, השלמת השכלה, מלגות מיוחדות וכדומה - גדולים הרבה יותר. 

לא רק שאותן ההשקעות לא מקדמות את השכלת החרדים ושילובם, אלא שבאופן טיפוסי הכסף הזה משמש בעיקר להנצחת הבעיה והעמקתה. חלק גדול ממנו מושקע בניסיונות כושלים בשילוב חרדים בתחומים שאמנם יש להם ערך מוסף כלשהו (אם כי כמעט אין חרדים שהולכים למדעי הטבע והנדסה, הם לא יכולים לעמוד בזה), אבל רובם נושרים עקב אילוצים שונים וחוסר התאמה. חלק אחר מושקע בהרחבת "השכלה" חסרת תועלת שהייתה נעשית בין כה וכה, כמו הכשרה להוראה למוסדות חרדיים. אלו לא צריכים מורים בכמויות כאלה, וגם אם היו צריכים, המורים הללו היו מנציחים את הבעיה שכן היא נעוצה באותם מוסדות עצמם. בסופו של דבר, כוונות טובות לסייע לחרדים להציל את עצמם מעצמם, מושלכות לפח ומשמשות בעיקר את אלו שיוצרים את הבעיה בכדי להעמיק אותה עוד יותר.

חרדים באקדמיה. | דודי ועקנין

חרדים באקדמיה. | צילום: דודי ועקנין

כאן המקום גם להזכיר את המאמצים המתמשכים של ההנהגה החרדית למנוע את אותו מימון מעוזבי החברה החרדית. צעירים אלו עברו את החינוך החרדי על כל מכשוליו ולא קיבלו כלים לחיים, בחרו לעזוב את החברה החרדית ולנסות ולהשתלב בחברה הכללית, ודווקא הם לא מקבלים מאומה מכל המימון הרב הזה. טוב, למה אתם מצפים - הם הרי היו משתמשים בו לצרכים שהוא באמת מיועד להם, אז למה שייתנו להם כסף?

ישנם הרבה לקחים שניתן להפיק מממצא הדו"ח. אביא כאן את שני העיקריים בעיניי. הראשון הוא שאת הקרב על ההצלחה באקדמיה – הפסדנו כבר בבית הספר היסודי. קשה, עד בלתי אפשרי, לגשר על בורות ארוכת שנים באמצעות תוכניות אינסטנט של מספר חודשים מחופפים. התוכניות הללו כוללות ויתור על דרישות אקדמיות, יצירת מסלולים נמוכי רף, שלא ברור כיצד הם מקבלים אישור אקדמי (וכמובן לא עומדים בעקרון השוויון, שכן מסטודנטים אחרים נדרשים קריטריונים גבוהים יותר, ולא ניתן להם סבסוד דומה), והתוצאות מדברות בעד עצמן. אפילו את המסלולים הקלים הללו רבים מהסטודנטים לא עוברים והכסף של כולנו יורד לטמיון.

הכי מעניין

הלקח השני הוא שאסור לתת לחתול לשמור על השמנת. כשמפקידים את תוכניות התיקון בידי ההנהגה החרדית וחותרים לפתרונות מוסכמים על ידם, נכשלים. עניינם של אלו הוא בהכשלת כל התוכניות תוך שימוש בכסף למטרותיהם, כלומר להעמקת הבעיה. כאן איננו נותנים לחתול רק לשמור על השמנת אלא ממש לייצר אותה. צריך להבין שההנהגה החרדית לא נתקלה במפתיע בבעיה לא צפויה שעלינו לסייע לה להתמודד עמה. היא יצרה את הבעיה. לכן לתת לה ליצור ולהוביל את הפתרון זו מדיניות שערורייתית. איינשטיין כבר אמר שאי שפיות היא לנסות שוב ושוב משהו שלא הצליח ולצפות לתוצאה שונה. כאן אי השפיות גדולה הרבה יותר. אנחנו מנסים פתרון שברור מראש שלא יצליח ואף יחריף את הבעיה.

מנהיגי הציבור החרדי היו מוכנים לשלם לכם כדי להנציח את הפערים הללו, שכן חרדיות פירושה בדלנות מהעולם ומהחברה, וזה דורש הנצחת המצוקה והעמקת התלות החברתית והכלכלית של החרדי ברחוב, בממסד ובהנהגה

הלקח העיקרי הוא רחב הרבה יותר. פתרונות בהסכמה הם מדיניות מצוינת, אבל מדיניות כזאת יכולה לעבוד רק אם שני הצדדים מכירים בבעיה ורוצים לפתור אותה. במקרה כזה, בהחלט כדאי לחפש פתרונות ולסייע למי שבמצוקה לצאת ממנה. אבל כשאחד הצדדים הוא עצמו הבעיה, אי אפשר, ולא נכון, לחפש פתרון מוסכם. ההנהגה החרדית היא לא רק הבעיה - אלא היא ניזונה מעצם קיומה. לשלם להם כדי לסייע להם לפתור את הבעיה זו סמיות עיניים. מנהיגי הציבור החרדי היו מוכנים לשלם לכם כדי להנציח את הפערים הללו, שכן חרדיות פירושה בדלנות מהעולם ומהחברה, וזה דורש הנצחת המצוקה והעמקת התלות החברתית והכלכלית של החרדי ברחוב, בממסד ובהנהגה. אם ההנהגה החרדית ניזונה מקיומה של הבעיה, אזי הציפייה שהיא תהיה חלק מהפתרון היא מדיניות של בת יענה. זה נכון לשאלת הגיוס, וזה נכון גם לשאלת השילוב בכלכלה ובחברה. אנשים טובים חותרים לפתרון מוסכם, אבל הם לא מבינים שזה לא סוג הבעיות שבהן ניתן ליישם מדיניות כזאת.

אנחנו במו ידינו מנציחים את הבעיה, והכספים הרבים שמועברים לפתרונה הם חלק מכך. הדרך הנכונה במקרים כאלה היא נקיטת צעדים קשים, ובעיקר מניעת מימון בכל הערוצים היצירתיים בהם החרדים שואבים מימון מהחברה. עלינו להפסיק לממן את החינוך החרדי, את מוסדותיו, את מפעליו הציבוריים ואת החברה החרדית בכלל. מדיניות כזאת עשויה לאלץ את החרדים ברחוב להתקומם נגד המנהיגות שלהם עצמם, שחונקת אותם ביד ברזל, ובכך להציל את עצמם מעצמם. אמנם בדרך כלל אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אבל כאשר  הוא עצמו בנה את הכלא רק הוא יכול להציל את עצמו ממנו. ניסיונות הצלה אחרים ישקיעו אותו עמוק יותר בבוץ של עצמו.