מדי פעם תופס אותי צער שלא מלמדים בכל בית ספר בישראל את דין "גרמא". זה אחד הנושאים הקבועים ללעג כלפי חוקי ההלכה היהודית ומוזרותם. קיימים אפילו מכונים שמתמחים ביצירת מנגנוני "גרמא" בהם אדם מסובב מפתח, שמסובב גלגל שיניים, שמניע גלגל אחר, שמגלגל כדור קטן לתוך קפיץ, שלוחץ על חתיכת מתכת שמפעילה מנוע של קלנועית בשבת. ומכיוון שבכל ההליך הסבוך הזה אבד הקשר הישיר בין הפעולה של האדם לבין הבערת האש במנוע – מעניקים לה היתר מיוחד.
הכאב הוא, שנראה שהרעיון המושמץ של "גרמא" התאדה מהשיח הציבורי. אם מישהי סוברת שהפעולות של ראש הממשלה מזיקות בעניין החטופים הרי ש"נתניהו רוצח את החטופים". אם מישהו חושב שמפקדי צה"ל מנהלים את המערכה באופן לקוי אז מיד "הדם של הנופלים על ידיהם". ובאופן כללי, איבדנו את הקונספט של מרחק בריא, ראוי, בין פעולות של אדם בתחום הציבורי לבין התוצאות שלהן. המקום בו מתגוררת מורכבות שחוצצת בין רצון טוב לתוצאות רעות אפשריות פשוט התפוגג בעשן.
קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה זה התחיל, הרי טענות מהסוג הזה נשמעות תמיד, אבל אין ספק שדחיפה משמעותית של האווירה הציבורית בכיוון היתה בתקופת ממשלת בנט-לפיד. האופוזיציה דאז גזרה באופן מיידי ומוחלט את המסקנה הגרועה ביותר האפשרית מכל נקודת מחלוקת. כך האשימו את בנט ושותפיו שדם נרצחים בפיגועים על ידיהם, כי הפיגועים נגרמו, איך לא, אך ורק מישיבה בקואליציה עם רע"ם. בשם זה הפילו בכנסת גם חוקים ביטחוניים חשובים כמו חוק האזרחות, חוק תקנות יו"ש. וראש האופוזיציה בנימין נתניהו פרסם סרטון באנגלית המזהיר את אומות העולם ש"הדמוקרטיה שלנו תחת איום".
הכי מעניין
הבעיה היא שזה ממכר, ומאוד אפקטיבי. האופוזיציה הנוכחית ראתה כי טוב והכפילה פי 500 ברגע שהתחלפו בתפקידים. האשמותיה כלפי הממשלה והמעשים שנקטה גורמים לתקופת הממשלה הקודמת להיראות כמו ויכוח מעודן בפרלמנט הבריטי. כשאין גרמא, מי צריך את הנטל המעיק של להניח שהיריב "לא בוגד, הוא טועה"? אדרבה, פשוט נצעק שהוא "בוגד". נצא מנקודת הנחה שהפרשנות שלנו למציאות היא היחידה שנכונה ואין בלתה, ולכן כל מי שחושב או פועל אחרת הוא לא בר-פלוגתא, הוא פשוט מפלצת שרוצה בתוצאות מזוויעות. הרצון שלהם זדוני, המעשים שלהם זדוניים, וכל תוצאה שעלולה לבוא היא בהכרח אשמתם הבלעדית והיתה מכוונת מראש.
אחרי שנתיים וחצי של ויכוח מסויט על רפורמה משפטית, פוגרום מחריד עם איום קיומי ומלחמה קשה ומתישה, הרעיון של "גרמא" כבר מזמן עזב/ה את הקבוצה. אין אמצע. אם אתה תומך בסמכויות נרחבות למשפטנים, אתה לא מסוגל לראות שינוי חקיקה אפילו מינורי או סמלי בלי שהוא יהיה "קץ הדמוקרטיה". לא כסיסמה, בשיא הרצינות על משמעויותיה. אם את מצדדת באיזון הכוח המוגזם של הרשות השופטת, כל פסיקה של בית המשפט מוכיחה עבורך בלי פקפוק שאנחנו חיים ב"דיקטטורה שיפוטית". חשוב לי להדגים איך התפיסה הזאת השתרשה בשני המחנות הפוליטיים, אבל יש להודות שאין פה איזון קדוש. מתנגדי הממשלה הנוכחית לוקים בה הרבה יותר.
ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הלוחמים בעזה. | צילום: אבי אוחיון, לע"מ
התוצאה של הלך הרוח הזה היא זליגה של המיינסטרים לאמונה בקונספירציות. אנשי תקשורת בכירים דנים בפרצופים רציניים בטענה המקושקשת שביקורי נתניהו בג'נין ובעזה היה מבוים ומחפשים רמזים בסרטונים או בתמונות. בית המשפט נאלץ לקבוע שאין בדל ראיה לטענה שנתניהו חולה בסרטן הלבלב, שפומפמה (כדי להוכיח מה?) על ידי מחנה פוליטי שלם. חברי כנסת מריצים סיפורים מצוצים מן האצבע על פרשיות ריגול מסמרות שיער והמצאות מוחלטות על שני קיבוצים בעוטף עזה שנכבשו עוד בלילה שלפני 7 באוקטובר, ו"תקשורת הימין" מפיצה טענה שאין בה גרם אמת על הדלפה לעיתונאי ערב מבצע הביפרים.
אבל מה שמטריד יותר מהשיטפון הזה, שרק מקצתו הוזכר כאן, הוא שמשתלטת על השיח תפיסת מציאות קונספירטיבית של ממש. הרי בלי ההנחה של גרמא, אין שום ויכוח לגיטימי בין ימין ושמאל. הימין משוכנע שתפיסת עולם שמאלית תוביל לסכנה נוראה לחיי אדם באופן ישיר, והשמאל משוכנע שמעשי הימין גורמים לאנשים למות בכל יום. זה היה המצב מאז ומתמיד, אבל מה שאיפשר ויכוח לגיטימי הוא ההבנה שהויכוח נוגע למציאות מורכבת. שיש פער בין הטענה שרוצח שדקר את אשתו אשם, ובין הטענה שהרמטכ"ל אשם במותו של חייל, אם העריך בצורה שאני לא מסכים אותה את תמונת האיומים כאשר ביצע רכש צבאי.
אלא שכיום מחקנו את הפער הזה. ולכן ההסבר היחיד למעשים של היריב הוא קונספירציה. למה נתניהו לא חותם על עסקה עם חמאס בתנאים הנוכחיים? כי הוא רוצה שהחטופים ימותו, איך לא. אם מניחים מראש שזה מה שהימין רוצה, אז ודאי שכל פעולה לקשיחות במשא ומתן מול חמאס מתפרשת בהכרח כ"טרפוד העסקה". ובאופן מיידי, הדיון כולו עוזב את שטח המדיניות, המחירים, הרציונל, ועובר לשדה הפסיכולוגי: דיונים מתישים אינסופיים בשאלה מה מתחולל בנפשו של נתניהו פנימה, מה הוא רוצה מצד עצמו, ומה מצד השפעות חיצוניות או אינטרסים זרים. וכך, השאלה החשובה היא לא אם הפעולה תגרור תוצאה חיובית או שלילית, אלא מה היה המניע.
עוד כתבות בנושא
בהתאם, מחנה תומכי הממשלה הולך ונאחז בתפיסת מציאות קונספירטיבית על הצמרת הביטחונית שלנו. לא יתכן, הרי, שהם פשוט ביצעו את תפקידם לפי הבנתם ותפיסת עולמם. לא יתכן שיש פה רק כישלון, חייב להיות משהו נוסף. אינטרס סמוי, כסף זר, ברית-סתרים עם שופטי בג"ץ. הפרשה העגומה של פיטורי רונן בר מראשות השב"כ היא במידה רבה תוצאה טראגית של קונספירציה הדדית: נתניהו שוכנע שבר ובהרב-מיארה פועלים להפיכה של ממש נגדו, הם שכנעו את עצמם שהוא מחריב את מערכות המדינה מבפנים. האפשרות שהצד השני שוכב בלילה במיטה וחושב שמעשיו מסייעים למפעל הציוני, גם אם לשיטתנו הם מזיקים ומסוכנים, פשוט נמוגה.
בימי הרפורמה העליזים, טייס המילואים זאביק רז, שהוביל מבנה בהפצצת הכור בעיראק, קרא לרצוח את נתניהו. בפוסט שפרסם בפייסבוק הוא נימק זאת בחשבון פשוט: "דין הרודף שלי אומר: אם על ארצי השתלט אדם, זר או ישראלי, ומנהיג אותה באופן לא דמוקרטי, חובה להרוג אותו. לא מנומס, מעורר חלחלה, אבל הברירה היא הרבה מתים חפים מפשע, ומוטב להרוג קודם את הפושעים". בהמשך הוא עוכב לחקירה, חזר בו בראיון מאוחר יותר, ובזאת סגרו רשויות האכיפה את המקרה.
מה שתפס אותי הוא הנימוק, הקר והרציונלי לכאורה, להעדיף מוות של יחיד פושע ממוות של רבים חפים מפשע. גישה מוסרית תועלתנית. למעשה, זהו בדיוק הטיעון היגאל-עמירי. אפילו אם היריב הפוליטי מלא רצון טוב ואנחנו לא מפקפקים בו, ברגע שלפי הבנתנו הוא מוביל לפגיעה דרמטית בחיי-אדם, למה שלא נמנע זאת בכוח? העובדה המשמחת היא שרובנו עדיין מסתייגים אינטואיטיבית מסוג כזה של טיעונים. זה בזכות ההבנה שהעולם עובד על "גרמא".
רה"מ בנימין נתניהו וראש השב"כ רונן בר | צילום: קובי גדעון, לע"מ
ההבנה הזאת מטמיעה אצלנו, באופן לא מודע, את מה שאומר המדע על מערכות מורכבות. מדע טילים, לדוגמא, הוא דוגמא לא מוצלחת לדבר מסובך. כפי שאנחנו זוכים לראות כמעט מדי יום, האנושות היום הגיעה לרמה שהיא יודעת לחזות די במדויק היכן ינחת טיל ששוגר ממרחק 2,000 קילומטר לעבר מטרה בגודל מטרים בודדים, ולנטרל באופן משביע רצון גורמים כמו התנגדות האוויר, עוצמת הרוח ושינויי כיוון פתאומיים. לחזות את מזג האוויר, לעומת זאת, זאת משימה שעדיין גדולה על המדע המודרני מעבר לשלושה-ארבעה ימים קדימה. זאת פשוט מערכת מורכבת מדי, עם יותר מדי משתנים שצריך להתחשב בהם, ועוד לא למדנו להבין אותם מספיק טוב ולנטרל את הרעשים.
תפיסות העולם שלנו נוגעות בדרך כלל לויכוחים ציבוריים שעוסקים במערכות מורכבות. שאלות על מדיניות כלכלית, תפיסה ביטחונית, או איזון של זכויות הפרט והציבור הן לא מהסוג שיש לגביו ודאות מוחלטת כיצד פעולה א' תוביל לתוצאה ב'. מחנות פוליטיים לא נוטים להתגבש סביב שאלות כמו מתי תגיע לחיפה הרכבת שיצאה מתל אביב בשעה 10:00 או כיצד ישפיע כדור אקמול על מי שנוטל אותו.
זה לא אומר שאנחנו ספקניים. כולנו סבורים שמדיניות ביטחון מסוימת היא הרת אסון, ואחרת תשפר את המצב. אנחנו משוכנעים בזה. אנחנו יכולים לצאת להפגנות, לחסום כבישים, להתווכח בזעם מתוך ידיעה כמעט מוחלטת שמה שמתבצע עכשיו יעלה בחיי אדם. אבל בכל זאת, אי שם באחורי הראש, אנחנו זוכרים שמדובר במערכת מורכבת. שהטענה שכניעה לחמאס תוביל ל-7 באוקטובר נוסף אינה בעלת מעמד שווה להנחה שנטילת אקמול תפחית כאב ראש. זאת הסיבה שאנחנו מסוגלים לחיות, גם אם זה קשה, במדינה דמוקרטית בה יריבים בעלי תפיסת עולם הפוכה עלולים לתפוס את השלטון ולגרור אותנו למקומות שאנחנו תופסים כמסוכנים.
דגל ישראל, אילוסטרציה. | צילום: מרים צחי
בעולם מתוקן, מדינה במלחמה עסוקה בויכוחים, מרים לפעמים, על מדיניות והשלכותיה ולא על מניעים וקונספירציות. אזרחים מסוגלים להתנגד לממשלה, לבקר אותה בחריפות, לייחל להחלפתה ועדיין לחשוב שהיא השלטון הנבחר הלגיטימי. אין שום דבר שפוי בכלי תקשורת שמגן על התנהלות בזויה של נבחרי ציבור רק מטעמי ציפוף שורות, או בעיתונאי שנאלץ להתפתל על גבי העיתון מדוע אינו מפגין. ישראל של השנים האחרונות איננה עולם מתוקן, זה נכון, אבל אנא מכם, בדרך לתקן אותה אל תשכחו את האפקט החשוב של גרמא.