‏כשמבקרים את נתניהו, בצדק, על שנות הקונספציה תחת הנהגתו, אחד התירוצים שהוא השיב בתגובה, תירוץ שנענה בלעג רב, היה ש"לא הייתי יכול לצאת למבצע של כיבוש הרצועה כשיש התנגדות חזקה בציבור ומי שבכל מתקפה יזומה יטענו למניעים פוליטים זרים בהחלטה".

כמו שזה נראה עם הדיווח על הגיוס הנרחב הצפוי, נתניהו החליט להרחיב את המלחמה מול חמאס, ולצאת למתקפה בעזה עם כל הכוח שצה"ל מסוגל לתת. הפעם, עם הרבה פחות מגבלות ממה שהיה בסיבוב הראשון, בגלל השינוי במפה הבינלאומית, וגם בעקבות שחרור רוב החטופים, וההבנה שנתיב השחרורים החלקיים בהסכמים כנראה נסגר.

גם הפעם, יש מי שמעלים חשד במניעים. תמיד אפשר לחשוד במניעים. לא רק של נתניהו, של כל פוליטיקאים. מהי משמעות המניעים כאשר אנו מנתחים מדיניות? אם תשאלו אותי, לא הרבה - מערכת פוליטית שעובדת היטב (ולא אטען שיש לנו כרגע אחת) היא מערכת שיודעת לקחת אינטרסים של פוליטיקאים ולהפנות אותם למה שהציבור רוצה, ובתקווה גם למה שהציבור צריך.

לא אני ולא אתם יכולים לדעת מה מתרחש בליבו וראשו של אף מנהיג, ולכן, זאת אף פעם לא השאלה הנכונה. בחירה בעיסוק בשאלות פרסונליות היא התחמקות מהשאלות החשובות באמת – שאלות של מדיניות, או במקרה שלנו - השאלה האם הרחבת הפעולה בעזה נצרכת, אם לאו. כדי לבחון את השאלה הזאת, צריך להפסיק לעסוק בשאלת נתניהו, ולהפנים שבמצבנו אל מול הרצועה, גם היעדר החלטה הוא החלטה.

היעדר החלטה משמעו המשך מה שמתרחש כעת – מלחמה בהילוך שני. ישנם כמה מאפיינים שונים, לא קלי ערך, בין האופן בו צה"ל מתנהל כעת ברצועה לסיבובים הקודמים, אך ברמה הבסיסית ביותר, זוהי פעולה חלקית, שגם אם לא מאפשרת לחמאס להתאושש, גם לא תביא לתבוסתו בזמן סביר.

לפעולה, כפי שמתנהלת כעת יש מחיר כלכלי, צבאי, בין לאומי, שילך ויצטבר. המשך התנהלות בבט"ש מוגבר אולי לא יביא לגיוסם של עשרות אלפי לוחמי מילואים בבת אחת, אך יביא לזה שאותם הלוחמים יחזרו שוב ושוב לעשרות רבות של ימי מילואים בשנים הקרובות, בלי שום הקלה נראית לעין. אי אפשר להמשיך עם המצב הקיים. את הסיטואציה בעזה יש לחתוך, לפה או לשם.

אפשרות אחת שעומדת בפנינו לשינוי המצב היא הפסקת המלחמה, בתנאי חמאס, בשביל לקבל, אולי, את כל החטופים. האפשרות הזאת לא ריאלית. גם אם נניח שניתן לשחרר את כל החטופים בהסכם, הנחה שנוכח העמדה האסטרטגית שהם מעניקים לחמאס מוטלת בספק, המחיר שיידרש בתמורה יהיה כה גבוה, עד שאף ממשלה לא תהיה מוכנה לתת אותו.

המשמעות של סיום המלחמה עם חמאס שולט ברצועה, ישראל מחוץ לשטח הרצועה, חמאס מקבל ערבויות בין לאומיות להמשך השקט, ועזה משוקמת בכספים זרים תהיה איומה. למעשה, זה אומר שאחרי כל מה שהקרבנו, חזרנו לנקודה גרועה יותר מהפתיחה, כי הפעם, חמאס יחזור לאותו המצב, אבל אחרי שעולל בנו את ה7.10.

השאלה מי אשם במצב שהאפשרות הזאת עדיין קיימת פשוט לא מעניינת. אפשר להתווכח, אבל זה פשוט מיותר. עלות שקועה. מים מתחת לגשר. כן, לתשובה על השאלה הזאת יש משמעות על בחינת מנהיגותו של נתניהו, אך כאמור, לא זאת השאלה הנכונה. השאלה הנכונה היא מה הלאה. ולבחור עכשיו בתמונת סיום כזאת, יהיה זלזול עצום במה שהקריב דור הלוחמים הזה, והטלת המחיר על הדורות הבאים.

לכן, לישראל יש רק אופציה ריאלית אחת, אלא אם כן טובה בעינינו האפשרות של דשדוש אין סופי - לסיים את המלחמה, או לכל הפחות, את השלב הקריטי הראשון שלה, שהוא כיבוש שטח האויב.

אסור שיהיו לנו אשליות. כיבוש עזה לא יהיה סיום בעיית עזה, ולא סיום המלחמה. מחירים ישולמו גם אחרי הכיבוש. הצורך למצוא פתרון ליום שאחרי יתעצם, אך הפעם, ינוהל כשאנחנו השולטים בשטח, ומי שיבוא (אם יבוא), לא יראה כמי שמשתף פעולה עם כיבוש זר, אלא כמי שבא להחליפו. זה לא יהיה הסוף, כמאמר הקלישאה, אבל כן הסוף של ההתחלה. כל דחיה, רק תדחה את הבלתי נמנע עוד ועוד.

האם השיקולים של נתניהו וממשלתו טהורים? זאת לא השאלה. השאלה היא האם המתקפה בעזה צריכה להתרחב, ומה האלטרנטיבות להרחבה כזאת. אם התשובה היא חיובית, אז קריאה לעצור אותה, או חלילה, קריאה לסרבנות בגלל חשדות לגבי המניעים, משרתת את טיעוני מי שתמכו בקונספציה שהביאה אותנו עד הלום, אשר טענו כאילו לא היה באפשרותם להתנהל אחרת.

ליום הנורא ביותר של מדינת ישראל הריבונית הגענו, בין השאר, בגלל תפיסה מוטעית לפיה אם הכרעה בטחונית הכרחית היא קשה ציבורית, אם היא מעוררת התנגדות, יש להימנע ממנה. בשל החשש הזה, לא פעלנו כאשר המחיר היה נמוך בהרבה. התחלה של תיקון לאותו המחדל תהיה לפעול הפעם הפוך. אם ההנהגה, המדינית והצבאית, סבורות שצעד קשה הוא הכרחי, הן צריכות לבצע אותו, ולהיות מוכנות לשאת במשמעות הציבורית של כישלון אפשרי.

בעולם שבו נדמה המילה אחריות עברה ריקון מתוכן, זוהי המשמעות האמיתית של המילה. תכריעו. לכאן או לכאן. תפסיקו לדחות. תפסיקו להיות מנוהלים על ידי הנסיבות הרגעיות והשתנות הדופק הציבורי ברשתות ובעצומות. תעשו את מה שאתם מאמינים בו, ואחר כך, תבואו למבחן הציבור. קחו כבר אחריות. באמת אחריות.