קחו לכם ארבעה ימים לדוגמה מיומנה של היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב־מיארה. ביום ראשון אישרה ועדת השרים לחקיקה בראשות שר המשפטים יריב לוין את הצעות החוק לפיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה לשניים, כך שתפקיד התובע הכללי יינתן למשפטן אחד ותפקיד היועץ למשפטן אחר. הצעת החוק עולה לדיון כבר שנים רבות, וגדעון סער הכניס אותה להסכמים הקואליציוניים בממשלת בנט־לפיד. היא גם נתמכה בעבר בידי משפטנים שרחוקים מלהיחשב שמרנים, כמו פרופ' זאב סגל או פרופ' מרדכי קרמניצר.

אפשר בהחלט לדון אם זאת הצעת חוק טובה יותר או פחות, אבל מה שברור הוא שמי שנגועה בניגוד העניינים החריף ביותר בדיון הזה היא היועצת הנוכחית, שלהצעת החוק עשויה להיות השפעה ישירה עליה. יתרה מכך, במהלך המינוי של גלי בהרב־מיארה לתפקידה הייתה להצעה הזאת תפקיד חשוב, כששר המשפטים דאז גדעון סער הסביר שהיעדר הניסיון הפלילי שלה אינו חשוב מכיוון שבכוונתו לפצל את התפקיד כך שהיא לא תהיה אחראית על הנושא הפלילי.

כל זה לא הפריע לבהרב־מיארה להוביל את ההתנגדות למהלך, בזמן שהיא מתעלמת לחלוטין מנגיעותיה האישיות. מנגד, היא האשימה דווקא את הממשלה ואת העומד בראשה בקידום המהלך מטעמים הקשורים לכתבי האישום נגד בנימין נתניהו. ומה באשר לניגוד העניינים שלה והרקע למינוי? לכך לא התייחסה היועצת המשפטית לממשלה במכתבה.

ביום שני הגיעה בהרב־מיארה לישיבת הממשלה, והודיעה לשרים כי "הימנעות הממשלה מקבלת החלטה בעניין ועדת חקירה ממלכתית גורמת לנזקים ופוגעת בחקר האמת". נניח רגע בצד את השאלה היכן היה הרצון הזה לחקר האמת כשהיועצת התנגדה לבדיקות שמשרד מבקר המדינה ביקש לערוך בצה"ל, בהתאם לסמכותו על פי חוק. נתעלם אפילו מההטעיה שניסתה לבצע כשטענה שהדין הבינלאומי מייצר צורך בהקמת ועדת חקירה.

כל אלו שוליים לעיקר: אין כל קשר בין דעתה של בהרב־מיארה בנושא ועדת חקירה ובין נימוק משפטי כלשהו. הקמת ועדת חקירה ממלכתית היא נושא לדיון ציבורי, אבל לא עניין משפטי בשום צורה ואופן. הצהרתה נראית פחות כמו הבהרה של יועץ משפטי, ויותר כמו הצהרה של מי שרואה בעצמה ראש האופוזיציה בפועל.

ביום שלישי ישבה היועצת וצפתה בחשיפתו של הכתב המשפטי אבישי גרינצייג, שפרסם כי בהרב־מיארה נגועה בניגוד עניינים ביחס לאחד מעדי התביעה נגד נתניהו שהיא נמצאת איתו בקשר קרוב. המידע הזה, שמבחינה חוקית חייב להיות מגולה, הוסתר לא רק מההגנה ומבית המשפט - אלא אפילו מצוות התביעה. בהרב־מיארה לא התרגשה מהדברים, והוציאה הכחשה שסותרת את העובדות, בידיעה ברורה שהיא חסינה לגמרי מביקורת. אחרי הכול, מי יחקור את מי שעומדת בראש מערך התביעה בישראל?

ביום רביעי בהרב־מיארה הגיעה כנראה למסקנה שלא הציתה מספיק מדורות השבוע, ושזה הזמן להביא להתנגשות בין הממשלה לבג"ץ. כזכור, הממשלה פיטרה את רונן בר מראשות שב"כ, והנושא עלה לדיון בבג"ץ. שם טענה הממשלה כי לבית המשפט אין סמכות לדון בנושא. רגע לפני האפשרות להתנגשות חזיתית בין שתי הרשויות הודיע בר כי הוא מתפטר, ובעקבות כך החליטה הממשלה לבטל את פיטוריו - ולמנוע את הצורך בדיון הנפיץ בנושא הסמכויות בתקופה רגישה כזאת.

טוב ויפה? אז זהו, שבהרב־מיארה מעדיפה התנגשויות חזיתיות. לכן בתגובה שהגישה לבג"ץ היא התעקשה שהשופטים לא ימחקו את העתירה, אלא יקבלו החלטה עקרונית בנושא.

וכך, בפחות מחצי שבוע הספיקה היועמ"שית להתנגד לחוק מתוך ניגוד עניינים, לנפק בישיבת הממשלה הצהרה שלא הייתה מביישת את ראש האופוזיציה, להסתיר מבית המשפט את ניגוד העניינים שלה עצמה, ולבסוף לפעול להגברת המתיחות בין הממשלה לבג"ץ - על כל ההשלכות הציבוריות שבכך.

ספק רב אם הממשלה אכן תצליח לממש את החלטתה להביא לפיטוריה של בהרב־מיארה מתפקיד היועצת. אך אין צל של ספק שאם יש מי שראוי שיפוטר מיידית מהתפקיד הזה – הרי שזו גלי בהרב־מיארה.