אני מסתכלת על מדינה מסוממת. אנשים טובים, את חלקם אני מכירה אישית, הולכים ומאבדים את דעתם לפרח. ואני חוששת, חברים, שאנחנו עדים להתמכרות שקטה ומסוכנת בדיוק בגלל הנרמול המוחלט שלה.
אילן חזר מעזה עם פוסט־טראומה. טיפולים פסיכולוגיים? CBT? בשביל מה לך, אמר לו הרופא, תתחיל ישר מקנאביס. "זה עזר בהתחלה", הוא סיפר בקול שבור, "הייתי מעשן חצי ג'וינט בערב והצלחתי לישון בלי סיוטים. אחרי חודש זה כבר לא הספיק. אחרי שלושה חודשים הייתי צריך לעשן גם בצהריים. אחרי חצי שנה התעוררתי והרגשתי שאני חייב לעשן כדי לפתוח את היום".
אילן כבר איבד שתי עבודות, הוא לא מצליח להתרכז יותר משעה. מהלוחם האמיץ שהיה, נותר הד חלוש. "אני יודע שזה הורס אותי", הוא ממלמל, "אבל המחשבה להפסיק מפחידה אותי יותר מעזה".
הכי מעניין
דן הוא סיפור אחר. חיים טובים בשכונה יוקרתית בשרון, שלושה ילדים, אישה יפה, עסק משפחתי משגשג. אבל הלחץ היומיומי של הניהול הפך את חייו לסדרה של התקפי חרדה. חבר הציע לו לעשן קצת בערב כדי להירגע. אמר שזה כמו כוסית יין – מרגיע ולא ממכר. בתוך שנתיים וחצי הוא הפך מאבא מתפקד לצל של עצמו. איבד סבלנות לילדים, פיתח מיגרנות שרק הג'וינט היה מסוגל להוריד. הוא החל להיות מוצף במחשבות מגלומניות. "אתם לא מבינים, הוויד פתח לי את הראש", הצהיר לחבריו. בסוף אשתו עזבה אותו. אחריה עזבו גם כמה לקוחות. העסק שלו היום על סף קריסה.
| צילום: מורן ברק
הוויד מוצג לנו ככלי רפואי לגיטימי ובטוח לשימוש. לגליזציה מואצת הפכה אותו למקובל חברתית. אבל ההיסטוריה כבר לימדה אותנו שהסמים הממכרים ביותר הם דווקא אלו שמגיעים במרשם רופא. מעל חצי מיליון אמריקנים מתו ממנת־יתר של אופיאטים שחברות התרופות שיווקו כבטוחים לשימוש המוני. רק אחרי עשור של הרס התחילו להבין את עומק הנזק.
לפי הרשות האמריקאית למלחמה בסמים (NIDA) כ־9 אחוזים מהמשתמשים בקנאביס יפתחו בו תלות, מספר שעולה ל־17 אחוז כשהשימוש מתחיל בגיל ההתבגרות. מחקרים שפורסמו מטעם בית הספר לרפואה בהרווארד ו־NIH מצאו ששימוש מזדמן בקנאביס יכול לפגוע באופן חריף בקשב וריכוז, קבלת החלטות, לגרום לאימפולסיביות וירידה בתפקוד בעבודה. אבל בעיני רבים וויד הוא החבר הטוב הזה שמכבה לך את המחשבות בעשר בלילה לפני השינה. ויש משהו שאנשים לא מבינים עליו – תעשיית הקנאביס המודרנית מסתמכת בעיקר על שיטות רבייה אל־מיניות לשמירה על תכונות גנטיות רצויות בצמח. וכמו צורת הגידול שלו, ככה הוא מתנהג. כמעט כמו יישות פרזיטית, הוויד כורך אליו את המשתמש. הוא מציע הקלה מיידית לכל בעיה נפשית: חרדה? וויד. כאב? וויד. עצב? וויד. דיכאון? וויד. בעיות שינה? וויד.
אבל ככל שהזמן עובר התגמול שהוא נתן בהתחלה הולך ונחלש והמוח מפתח עמידות. עכשיו צריך שניים או שלושה ג'וינטים כדי להשיג את אותה תחושה. כך מתפתחת התמכרות. וגם אם האדם יחשוב להפסיק, הוויד כבר שכנע אותו שבלעדיו הוא לא יכול משום שכל החרדות והדאגות יחזרו.
לאחרונה העלה כוכב הרשת מלך זילברשלג סדרת סרטונים בטיקטוק שבה הוא מתעד את תהליך הגמילה שלו מהוויד. הסרטונים שלו חושפים את הצד המכוער של ההתמכרות, אבל גם מראים את ההחלמה - הבהירות המנטלית שחוזרת, היכולת לחוות רגשות אמיתיים שוב, החזרה לתפקוד.
אני כותבת את הטור הזה בשבילכם. אלו שמתבוננים מהצד על האדם שהם אוהבים נופל לתוך הערפל. שקולטים איך שיחות שפעם זרמו הופכות מקוטעות, איך תוכניות פתאום נדחות ברגע האחרון, איך התחייבויות נשכחות. חלק מכם מרגישים לבד בזוגיות, נאבקים על תשומת לב מאדם שמעדיף את הקשר שלו עם צמח, אומרים לעצמכם, מה, אני לא מספיק?
המגפה השקטה הזו משאירה אחריה קליפות של בני אדם במקום שפעם עמדו בו אהובינו. זו מגפה שמפרקת משפחות, משביתה אנשים, הורסת קריירות. והטרגדיה האמיתית? היא נהנית מיחסי ציבור מושלמים. התעשייה מציגה את הוויד כמוצר צרכנות תמים, כמו בירה אחרי העבודה או קפה בבוקר. נכון, יש אנשים שסובלים ממחלות כאב קשות וזקוקים לקנאביס רפואי כדי לחיות באופן נורמלי. יש גם אנשים עם כאב נפשי כבד מנשוא שזקוקים לו בשביל להמשיך אחיזה בחיים. אבל עבורם הוויד הוא תרופה אמיתית שלרוב נלקחת במינון מבוקר. הבעיה מתחילה כשוויד הופך לפתרון ראשון ומועדף עבור כל מפח נפש, כי אנשים התרגלו שהם לא אמורים לחוות כאב. ואין לאף אחד אינטרס להוציא אותם מזה, כי ההתמכרות הזאת כלכלית לכולם. המדינה, היזמים, הרופאים המורשים, הטלגרס. כל אלו גוזרים את הקופון בזמן שאחרים מוחקים את מוחם בסלואו־מושן.
מאחורי המקססה והשיווק הצבעוני הנתונים צועקים אמת שאיש אינו רוצה לשמוע: כשאחד מכל עשרה צעירים שמשתמשים בקנאביס מפתח תלות, זה לא חבר מציל חיים - זו רולטה רוסית עם קנה לרקה של דור שלם.
rachelm@makorrishon.co.il