אווירה מוזרה הייתה השנה ביום העצמאות. אולי היה זה מזג האוויר המשונה, הרוחות, האובך, טיפות הגשם הגדולות שנדבקו לאבק שמשות המכונית, אולי היו אלו שריפות הענק המדאיגות, אולי האווירה הכללית של המלחמה שעודנה נמשכת, ואולי הכול התערבב יחד לאיזה מצב בלתי חגיגי בעליל. בכל שנה יש איזה מצב לא פתור במעבר החד שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, אין רגע של ריכוך בין המר למתוק. והשנה, על אף שבמהלך יום הזיכרון הוחלפו בערוצים השונים סיפורי הנופלים בדיווחים ממוקדי השריפות, נשארתי כל היום עם פניו הטובות של סמ״ר יובל שהם ז״ל, אחרי שלילה קודם שמעתי את אמו אשרת מספרת עליו סיפור שפירק אותי. אשרת סיפרה שליובל שלה היה קול מאוד מאוד חזק, כזה שיכול להגיע מקצה אחד של עזה לקצה השני, כלשונה. ויום אחד במהלך הלחימה יובל, שהיה חבר ילדות של הירש גולדברג פולין ז״ל, ירד מהטנק בלב עזה ופשוט התחיל לצעוק בקול גדול ״הירש! הירש!״ והסיפור הזה לא הרפה ממני לאורך כל יום הזיכרון. התמונה הזו של חבר מחפש חבר באקט כזה של חוסר אונים, הסיפור הזה, עם הסוף העצוב הזה, לא עזב אותי במנוחה. חשבתי עליו בלילה כשלא הצלחתי להירדם, חשבתי עליו בבוקר בצפירה וחשבתי עליו לאורך היום כולו. וככה, מתוך היגון הזה, מתוך המציאות הזו, מצאנו את עצמנו מתארגנים לעת ערב לנסוע לבית הוריי בשכונת בית-וגן לצפות בטקס המשואות ולעשות מנגל.

אני אוהב את טקס המשואות ומוכן אפילו להתפשר על שידור החזרה הגנרלית שלו בעקבות הנסיבות. והשנה, כששמעתי שמיכה שטרית הוזמן להשיא משואה התרגשתי מאוד. מיכה - חוץ מזה שהוא כותב־על וזמר־על, וחוץ מזה שהחברים של נטאשה הם בטופ חמש אצלי - הוא בנאדם כזה של תקווה. איש ספר, הגות, שיחה, עומק ורוחב. כל מי שאי פעם פגש אותו יודע את זה. התדר של מיכה בעולם הוא התדר הכי ישראלי שיש. כזה שמחזיק בתוכו הכול ואין ראוי ממנו להשיא משואה. וככה התרכזנו בסלון והתחלנו לצפות בטקס בשידור חי־חוזר בערוץ 14. מאז תחילת המלחמה, צופים בבית הוריי רק בערוץ 14, שזה כשלעצמו נושא לטור נפרד ויש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל לפחות בטקס המשואות - כך חשבתי - אין הבדל בין הערוצים. במרפסת, אבא שלי ואחי נעם טיפלו בגחלים ובבשר ובמלאכת הנפנוף ואנחנו צפינו בטקס שהיה די מעפן למען האמת. היה בו משהו קיטשי מדי ומלאכותי מדי ומוזר מדי. לא יודע להסביר. גם כל הקטע הזה שלכל משואה ציוותו כמה וכמה משיאים ומשיאות די פגם בהילה שהייתה למעמד הממלכתי הזה והפחית מערכו. בין שיפוד לשיפוד ובין משואה למשואה חיכיתי למיכה שטרית. חיכיתי לשמוע אותו מדבר. אך לפתע נקטע השידור לטובת דיווח על מצב השריפות. לא משהו חריג, רק עדכון מהשטח, אבל אז, כשחזר השידור התברר שפספסנו את המשואה של מיכה שטרית! זה היה מוזר. הרי זה לא היה שידור חי, אז למה קטע ממנו נחתך החוצה? היה לי חשד קל שזו לא טעות ושהמשואה של מיכה שטרית, זהבה בן ודנה אינטרנשיונל, משואת ״פס הקול הישראלי״ נחתכה החוצה בכוונת מכוון. מאוחר יותר התברר שהחשד שלי אומת. ערוץ 14 ״צנזרו״ את המשואה הזו בגלל דנה אינטרנשיונל.

אני לא רוצה להיכנס עכשיו לדיונים ענפים ומעייפים, אני רק רוצה להגיד שאין באמת דבר כזה צנזורה. ליתר דיוק, צנזורה באשר היא, בסופו של דבר לא משיגה את המטרה שלה. זה שערוץ 14 ״חתך״ את דנה אינטרנשיונל לא העלים את דנה אינטרנשיונל מהעולם. זה שבקהילות מסוימות מוחקים תמונות ושמות של נשים מהמרחב הציבורי לא מעלים נשים מהעולם, זה שבערוצים מסוימים מדירים במשך שנים סנטימנט ימני או מסורתי, לא גורם לכך שימניות או מסורתיות ייעלמו מהעולם. הציבור (לרוב) לא מטומטם, וכשסוגרים לו את הדלת הוא נכנס דרך החלון. צנזורה על שלל גוניה במקרים רבים משיגה את המטרה ההפוכה. צנזורה היא־היא הדבר שבורא מפלצות יש מאין. היא הולכת נגד הטבע, נגד הקיום האנושי. צנזורה היא אשליה, ולא נותר לי אלא לסיים במילותיו של מיכה שטרית שלהן כה חיכיתי ולמרבה האירוניה צונזרו גם הן: ״אני מיכה שטרית, בנם של רחמים שטרית וקולט שתיבדל לחיים ארוכים, משיא משואה זו בענווה ובהוקרה לכבודם של שורה ארוכה של כותבות וכותבים, משוררים ומלחינים ישראלים, שברוחם הגדולה ובכישרון רב, היטיבו לספר, לזמר ולתאר בלשון הקודש ובזו המתחדשת, את רוח המקום ורוח העם".