פרופ' משה כהן־אליה הוא כוכב עולה בתוכנית הפטריוטים ובערוץ 14 בכלל. בתור פרופסור למשפט חוקתי שמגיע מלב האקדמיה הוא התחיל את הופעותיו בתכנית על תקן השמאלן, אבל בתוך כמה חודשים השלים תהליך מלא של התפכחות והפך לאחד הקולות החריפים מימין. בין השאר התפרסם כששלח מכתב לנשיא טראמפ וביקש ממנו לסייע לראש הממשלה נתניהו במלחמתו בדיפ־סטייט ובראש השב"כ.

בשבוע שעבר פרסם כהן־אליה את ההבחנה הבאה, בעקבות מסעותיו ברחבי הארץ: "שמתי לב להבדלים משמעותיים בין קבוצות שונות – בעיקר בין השמאלנים לשעבר, כמו פורום קפה שפירא, לבין הכיפות הסרוגות. ביום שני העברתי הרצאה קצרה בפורום קפה שפירא, והתרשמתי מגישה לוחמנית מאוד. ואז אתמול, הרציתי בפני קבוצה של מחנכים מהציונות הדתית. מדובר באוכלוסייה מופלאה, עם אנשים שתורמים המון לחברה הישראלית. אבל יש בעיה: לחלקים נרחבים במגזר הזה יש מנטליות של עבד. מין תחושה שצריך להוכיח את עצמנו כל הזמן מול המפא"יניקים. אסור לנו, לשיטתם, לעשות את מה שהאליטות עושות: לא לפנות לטראמפ, לא לאיים באי־ציות לפסיקות בג"ץ, לא ללכת רחוק מדי".

כהן־אליה כותב על "פורום קפה שפירא", שמאגד אנשי שמאל לשעבר שאימצו עמדות ימין. אבל ההבחנה שלו נכונה גם ביחס לתוכנית שהוא משתתף בה: ינון מגל, אראל סג"ל, וכמובן עירית לינור הם רק חלק מן הדמויות הבולטות בערוץ שעברו מסלול של חזרה בתשובה או "התפכחות". כמעט לא תמצאו שם, ודאי בתוכניות הפריים טיים, דמויות של מתנחלים ותיקים שהתרוצצו על הגבעות בסבסטיה. גם לא את הילדים שלהם. להיות חלק מתנועת מטוטלת זה כמעט תנאי קבלה אל הערוץ, וכפי שכהן־אליה כותב, זה לא לגמרי במקרה.

הנטייה הטבעית של תנועה אידאולוגית שרואה את עצמה כחדשה היא לפצות בנוקשות על היעדר השורשים. להתעקש יותר על גבולות ועקרונות, מתוך תחושה שהם עדיין רופפים. אפשר ללכת אחורה אל התנועה הסוציאליסטית והקומוניסטית, אבל גם קרוב יותר אלינו, אחת הקביעות האהובות על הפמיניזם הרדיקלי היא "Well Behaved Women Seldom Make History". זה הגיוני ומתבקש. כשתנועה חדשה רוצה לתפוס את מקומה בתוך סדרים חברתיים ותיקים היא זקוקה למרפקים. וכבר לימדונו חכמינו: דברי סופרים צריכים חיזוק – ואין דברי תורה צריכים חיזוק.

יש ספר נפלא מאוד של הרב מיכל שורקין, ״מגד גבעות עולם״. זה ספר גדוש סיפורים ושמועות עסיסיות שליקט המחבר מגדולי הרבנים הליטאים של המאה ה־20, ובין השאר הוא מביא בו פירוש ששמע על מאמר חז"ל "לעולם יישא אדם בת תלמיד חכם". שהרי לכאורה מה זה משנה אם היא בת תלמיד חכם או לא? אם האישה עצמה היא צדיקה ויראת שמיים, מה אכפת לנו אם אבא שלה עובד בהייטק? ועונה הרב שורקין שגם מי שאינה בת תלמיד חכם עשויה כמובן להיות כלילת המעלות ואין שום סיבה שלא תמצא שפה משותפת עם בחור ישיבה מתמיד ולמדן. אבל אחרי החתונה יכול להיות שתראה פתאום את בעלה האברך נח כמה דקות על הספה בערב, או קורא עיתון עם הקפה של הבוקר, ומיד תזדעזע עד עמקי נשמתה וייחרב עליה עולמה. ואילו בת תלמיד חכם תיקח את זה בנחת. היא יודעת שגם אבא שלה עשה אותו דבר.

כהן־אליה קורא לזה "מנטליות של עבד"; אפשר גם לכנות את זה בגרות. עברנו משהו בחיים, בתור תנועה רעיונית. תקופת "המרד הקדוש" כבר נמצאת הרחק מאחורינו. ראינו את הרב צבי יהודה חובר לליגה נגד כפייה דתית. שמענו את הרב ליכטנשטיין והרב דרוקמן עושים חשבון נפש מגזרי נוקב בעקבות רצח רבין. אנחנו בטוחים בדתיות שלנו וגם בלאומיות שלנו, ולא מפחדים מהאנושיות ומהרגישות שלנו. אנחנו יודעים שאפשר גם וגם.

המילה מתינות הפכה להיות מזוהה עם פשרנות, שלא לומר הססנות. אבל המשמעות המקורית שלה היא הפוכה מן החיפזון: הוו מתונים בדין. לא כי הדין אינו חשוב או שיש לנו כוונה להתפשר עליו ולעגל קצוות, אלא כי אנחנו יודעים שנגיע אליו, ורוצים שהוא יהיה הכי מדויק שאפשר. יש לנו סבלנות.