מישהו שאל אותי בהתרסה למה יש חברי כנסת מהימין שהתחילו להתנהג ככלבי אמסטף. הסתייגתי מהדימוי הזה, אבל לצורך הדיון הצעתי תשובה: מאותה סיבה שהאמסטפים המקוריים מתנהגים כך. הרי לפני 300 שנה לא היה זן כזה; מְגדלים ייצרו אותו לצורך קרבות כלבים. הם הכליאו בולדוג עם טרייר, ועל הצאצאים הפעילו לחץ, הטריפו אותם באכזריות ובכאב, כדי שרק הקשוחים ביותר ישרדו. מזל טוב, אמסטף נולד.

פוליטיקאים מהימין מספרים שחייהם בשנים האחרונות אינם חיים. פעילי מחאה רודפים אותם באגרסיביות בכל מקום. על מה שנאמר באופן פרטי לא אספר, אבל אני יכול לצטט מה שהתפרסם לאחרונה ברבים. לשר עמיחי שיקלי, למשל, יש ילדים בכיתות א' ו־ד'. פעיל מחאה תלה מדבקה בתחנת ההסעה שלהם: "שיקלי, אינכם רצויים כאן". מול התחנה הוא העמיד שלט ענק: "שיקלי – השר להפקרת החטופים". עמיחי שיקלי הוא צעיר אידאליסט ונעים הליכות, שהקים מכינה קדם צבאית מצליחה לפני שפנה לפוליטיקה. נגיד שמישהו לא אוהב את דעותיו. מה אשמים הילדים?

ח"כ גלית דיסטל־אטבריאן כתבה פוסט נוגע ללב על ההתעללות בה ובמשפחתה: "עזבתי את הבית ביישוב שבו גדלו הילדים שלי, כי החיים שם הפכו לבלתי אפשריים. לפעמים גברים שהיו שכנים חסמו עם הרכב את החניה שלי בבוקר. לפעמים הם חיכו לי בלילה ולא נתנו לי לצאת מהרכב... קללות במכולת וברחוב... כתובות נאצה... כשהבן שלי התחיל להטיח אגרופים בקירות הבית בכל שבת בבוקר, כשהם התקהלו עם מגפונים מתחת לחלון שלו – ידעתי שזה או אשפוז פסיכיאטרי או לברוח משם. אז ברחתי". זו רק ההתחלה של הפוסט, וההמשך לא פחות קשה. ומה שלה היה אומץ לחשוף, ח"כים רבים אחרים מספרים בשקט.

מה התוצאה של הבריונות המתמשכת הזו? מה יקרה לאדם סביר, שנמצא תחת המכבש הזה במשך כמה שנים רצופות? הרי המפגינים נגדו במקרה הזה אינם תומכים וידידים, אלא יריבים פוליטיים. אין סיכוי שהוא פשוט ייכנע להם ויאמץ את דעותיהם. או שהוא יישבר ויעזוב את הפוליטיקה, ובמקומו ייכנס אדם ערל לב, שעימותים אינם מפריעים לו; או שהוא יתקשח בעצמו, עד שילמד ליהנות מעימותים כאלו.

קשה להבין מה המתפרעים חושבים שישיגו בעזרת רדיפה אלימה, קללות וכתובות נאצה, הטרדת ילדים, פיזור פיתות בפסח ושאר מפגני בריונות. אלא אם כן המטרה הבלעדית היא לפרוק לחצים פנימיים של המפגינים, שאז ייתכן שהמטרה תושג; אכן, במחיר הרבה יותר גבוה מטיפול פסיכולוגי סטנדרטי.

תופעה דומה מתרחשת גם בעולם ההגות הימני. מי שתוהה מדוע הרעיונות שרווחים היום בשיח הימני נוטים לכהניזם או לגרסאות קיצוניות במיוחד של תיאוריית "ישראל השנייה", צריך לזכור מה קרה לפורום קהלת. הפורום ייצג אופציה אחרת לגמרי של חשיבה ימנית: שמרנות מתונה המעוגנת במחקר שיטתי. כנופיות בריונים פרצו פעמיים למשרדי הפורום, הטרידו את ראשיו והצליחו למרר את חייו של התורם הראשי, עד שביטל את תמיכתו בפורום. פורום קהלת היה הבית העיקרי לחשיבה ימנית חדשה. כאשר יריביו הצליחו לפגוע בו אנושות, הייתה זו סתימת הפיות החמורה בתולדות מדינת ישראל. ייתכן שהבריונים שפגעו בפורום ובחוקריו חשבו שאם יפנו את הבמה מהגות ימנית מושכלת יתפנה עוד מקום להגות שמאלנית; כאילו שלהגות כזו היה חסר אי פעם מקום. התוצאה הייתה, כצפוי, הפוכה לגמרי: במקום הגות ימנית מורכבת הם קיבלו עולם רעיונות עם סכין בין השיניים ונבוט ביד.

הרב יונתן זקס עמד פעם במצב דומה. לא במאבק בין ימין לשמאל, אלא בוויכוח בין אתאיסטים למאמינים. הפילוסוף האתאיסט סם האריס אמר אז שהדתיים המתונים הם הסכנה האמיתית. כך השיב לו הרב זקס, בספרו "השותפות הגדולה": "ניפטר מהמתונים, אומר הטיעון הזה, ויהיה לנו קרב הוגן: מדענים אתאיסטים מול ניאנדרטלים דתיים. לו ידע סם האריס קצת היסטוריה, היה יודע מהי תוצאתם של מפגשים כאלה: הברברים מנצחים. תמיד". מי שמנסה לדחוף את הפוליטיקאים הימניים מהצוק, כדאי שיחשוב שוב את מי ואת מה הוא יפגוש מעבר לצוק הזה.

ואחרי כל זאת, צריך להזכיר גם לעצמנו: בניגוד לבעלי חיים, בני אדם יכולים להתנגד לניסיונות לטפח אותם לכדי זן אלים. למרות הלחץ החיצוני האגרסיבי, אנחנו עדיין יכולים לבחור להישאר מי שאנחנו באמת.

motzash.navon@gmail.com