כבר תקופה ארוכה שאני מתלבט האם הדיבורים על "פילוג", "חלוקה ליהודה וישראל" או "העם משוסע" הם מציאות שצריך להתייחס אליה בכובד ראש, או שזהו בלון נפוח של התקשורת והרשתות החברתיות שמרוויחות מכך. כשאני במילואים, או בלימודים, או בשיחות עם אנשים, אני לא רואה את "הפילוג" הגדול באמת, אבל לפעמים קורה מקרה שמבהיר לי שיש לנו עוד דרך עד שנגיע לשיח מכבד ואמיתי.

בתחילת השבוע נשלחה אלי, בשבתי כעורך הדעות באתר מקור ראשון, הצעה לפרסם טור שכתב יו"ר מרכז הרצל בהסתדרות הציונית העולמית, אורן צוקרקורן. הטור שנשלח לרגל "יום הרצל" שיצוין מחר (חמישי) עסק בחשיבות העיסוק בחזונו של חוזה המדינה דווקא בימים אלו בהם המדינה שחזה מתמודדת עם אתגרים קשים. 

בין השאר כתב צוקרקורן: "יום הרצל החל השנה ביום ה' הקרוב, י' באייר, ה-8 במאי, קורא לנו להעמיק בסיפור המכונן של הציונות והקמת מדינת ישראל - אחד מסיפורי האתוס של העם היהודי. הבחירה להקים מדינה יש מאין, על בסיס "קפיצת האמונה" – היכולת להאמין כי למרות כל מה שמראה המציאות כרגע, עוד עשוי להיות טוב יותר. האמונה כי המכנה המשותף שלנו רחב דיו כדי לעמוד בפני אתגרים ענקיים ולחזק אותנו. על כך שאנו יכולים להקים כאן חברת מופת תוך הפיכת העולם למקום טוב יותר".

הגבתי לדוברת ששלחה את הטור שנשמח לפרסם אותו קרוב יותר ליום עצמו, אבל הבוקר (רביעי) קיבלתי ממנה הודעה שמתנצלת עמוקות, אך לדבריה, צוקרקורן הוא איש מרצ, ובשל כך ואינו מוכן לפרסם את הטור ב"מקור ראשון". 

כשתמהתי בפניה איך מי שכותב על כך ש"המכנה המשותף שלנו רחב דיו כדי לעמוד בפני אתגרים ענקיים ולחזק אותנו", לא מוצא מכנה משותף עם קוראי מקור ראשון, ושנראה לי שזה קצת סותר את מה שהאיש עצמו כתב, נעניתי בהתנצלות חוזרת וכנה ושצוקרקורן סירב למרות ניסיונות השכנוע מצידה.  

כעורך הדעות באתר יוצא לי באופן די תדיר לפרסם גם טורים שאינני מסכים עם מילה אחת מהם. טורים נגד ה"הפיכה המשטרית", נגד הציונות הדתית או נגד ערכים שאני מחזיק בהם והם חלק מה-DNA של מקור ראשון וקוראיו. תמיד האמנתי ועודני מאמין ש"אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה" ומקור ראשון מהווה במה מצוינת לשיח מכבד של דעות שונות בחברה הישראלית, כאלו שמאתגרות את הקורא ולא רק מחזקות את אמונותיו. 

הסיפור הקטן הזה מאחורי הקלעים של התקשורת הוא אולי איזוטרי, אבל הוא מתפרסם כי יש בו איתות אזהרה חשוב; דגל קטן שקורא לפוליטיקאים, עיתונאים, אנשי ציבור, כל מי שיש לו מעט או הרבה כוח בידיים: אתם משחקים באש. חרמות קטנים כאלו יכולים להתרחב. אולי נראה לכם שקצת טינופים ודמוניזציה על הצד הפוליטי המנוגד לכם לא מזיקים, או רק גורפים לייקים, אבל הם מחלחלים.

הם חלחלו עד כדי כך שאדם מסוגל לכתוב בשיא הפאתוס על אתגרים ואחדות, ובמקביל, בלי שזה בכלל נראה לו סותר, לסרב לשלוח מסר חד כיווני לרבים כל כך שחושבים אחרת ממנו. ועוד לא דיברתי על שיח דו כיווני.

אז בכל פעם שאתם מתכוונים לכתוב או להגיד משהו על "המתנחלים הפאשיסטים" או על "השמאלנים הבוגדים" תזכרו תמיד: המכנה המשותף שלנו רחב דיו כדי לעמוד בפני אתגרים ענקיים ולחזק אותנו.