קיצוץ רוחבי בתקופות של משבר כלכלי הוא פתרון קל ו"טיפש"; הוא לא מצריך קביעה של סדרי עדיפויות. גם אם ידוע לכולם שיש שומנים בכל משרד ממשלתי, מהם ניתן ואף רצוי לקצץ גם בימי שגרה, אף שר לא רוצה לקבל את האחריות לקצץ בתקציב משרדו בהתאם לסדרי עדיפויות. בשביל מה לו כאב הראש הזה? בשביל מה להתחיל לריב עם אנשים שכל אחד מהם בטוח שהיחידה שלו או התכנית שהוא מפעיל הם הבשורה החשובה ביותר וביטולן יהיה אסון. 

מה עושים? מעבירים חוק הכולל קיצוץ רוחבי ושוויוני ובא לתקציב גואל. כך היה בעבר וכך גם יהיה בעתיד. התייעלות אמיתית של מגזר ציבורי מתרחשת רק במקרים נדירים, לרוב במקום ניתוח לשאיבת שומן או ניתוח לקיצור קיבה - מקצצים את הרגליים.

המשבר הנוכחי עם ארגוני המורים גורם לכולם לדבר על הקיצוץ עצמו ולהתווכח אם הוא צודק או לא, אבל הוא רק סימפטום לבעיה האמיתית: המדינה היא המעסיקה של כל הגננות והמורים, ובמקרה של התיכונים היא קובעת את תנאי השכר וההעסקה. זו הסיבה שכל המורים בארץ עובדים באותם תנאים, ללא קשר לשאלה היכן הם חסרים והיכן לא, באילו מקצועות חסרים מורים, אילו מורים מלמדים טוב יותר ואילו פחות, מי משקיע ומי לא. עיקר השכר נקבע על פי הוותק, מה שיוצר תמריץ עיקרי לצבור ותק. ומצב ההוראה בהתאם – בניגוד למנטרות המקובלות אין מחסור במורים במערכת – קיימת משרה מלאה של מורה על כל 15 תלמידים ביסודי ועל כל 11 תלמידים בחטיבות העליונות, שווה ערך לממוצע ב-OECD למרות שהכיתות שלנו גדולות בהרבה. יש מחסור במקצועות מסוימים ובאזורים מסוימים, ובעיקר יש בעיה של איכות – אין מספיק מורים מצטיינים.

כימי שגרה כך גם בימי משבר: אם המדינה מעסיקה את כל המורים, היא מתייעלת באמצעות קיצוצים רוחביים, כי היא חסרה את היכולת לקבוע סדרי עדיפויות בהתאם לכל בית-ספר ולכל רשות. המערכת גדולה מכדי לנהל אותה באופן ריכוזי.

תארו לעצמם עולם מקביל שבו בתי הספר היו מקבלים תקציב בהתאם לכמות התלמידים הרשומים, כאשר אל נוסחת התקצוב היו נכנסים פרמטרים חברתיים בהתאם למצב הסוציו-אקונומי, כמו רוב המדינות המפותחות. תארו לעצמכם שבתי הספר הציבוריים היו המעסיקים של המורים, וכעת היו מקבלים הודעה שבשל המלחמה יקוצץ תקציב בית הספר ב-3.3%. חלק מבתי הספר אולי היו מודיעים למוריהם כי הקיצוץ יחול על משכורותיהם, ואולי מנהלים אחרים היו מקצצים בתקציב הבינוי שלהם ודוחים פרויקט של כיתת מחשבים חדשה לשנה הבאה, אחרים היו מקצצים בטיולים השנתיים, ויש שהיו מודיעים למספר מורים כי למרבה הצער אינם כלולים בתכניות לשנה הבאה. 

הנה הצעה חלופית נוספת – ישראל היא המדינה היחידה בעולם שתלמידיה לומדים שישה ימים בשבוע, דבר שכרוך בעלות גבוהה. קיצוץ של 4 שעות שבועיות בכל בית ספר, כן - גם על חשבון היציאה לבית קפה של ההורים, יכול לחסוך מיליארדים בכל שנה. על השינוי הזה המליצו כבר אינספור ועדות, אבל מי שמונעת אותו זו הסתדרות המורים שמתעקשת על יום חופש שבועי לכל מורה באמצע שבוע. בפרפרזה על מילותיו של מאיר אריאל - בסוף כל רפורמה שאתם מציעים יושבת יפה בן דוד עם נרגילה. הפתרון הוא לא להיכנס איתה בכל שני וחמישי למו"מ שמלווה באיומי שביתה, אלא לבזר את המערכת וליטול ממנה ומרן ארז את השאלטר שמאמלל אותנו מידי שנה. תנו לבתי הספר ולרשויות את הכסף והמורים, כל הצדדים יהנו מכך.