בסוף מלחמת העולם הראשונה דרש הרמטכ"ל הצרפתי, המרשל פוש, לספח לצרפת שטחים נרחבים מגרמניה. כאשר דחו את דרישתו, ניבא פוש בזעם: "זה לא שלום; זו שביתת נשק לעשרים שנה". נבואתו התגשמה בדייקנות מצמררת. אחרי עשרים שנה נאלצו בעלות הברית להילחם שוב נגד גרמניה מלחמה נוראה – והפעם לא עצרו עד שהביסו אותה לגמרי, החריבו את בירתה והרגו או כלאו את מנהיגיה.

יש אויבים שאסור להותיר להם זכר. הסנטור הרומאי האגדי, קאטו הזקן, סיים כל נאום במשך שנים רבות בהצהרה נודעת: "וחוץ מזה, צריך להשמיד את קרתגו". יש אומרים שקאטו הוטרד מעוצמתה הכלכלית של קרתגו, יש אומרים שהפריע לו הפוטנציאל הצבאי שלה, ויש שמזכירים דווקא את המנהג שלמדו תושבי קרתגו מאבותיהם הכנענים, להעלות את בניהם קורבן למולך. כך או כך, קאטו לא ויתר – וקרתגו אכן נהרסה.

השמדת החמאס חייבת להיות המטרה העליונה והמיידית של המלחמה הזו. התורה הזהירה את אבותינו שיש אויבים שאסור להשלים עמם: "וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" (במדבר לג). שימו לב לאזהרה "וצררו אתכם": עִם אויבים אפשר לעשות שלום; אך את הצוררים חייבים לרסק.

החמאס אינו אויב, אלא צורר. אמנת החמאס היא טקסט אנטישמי ופרנואידי, הכלאה של הזיה דתית עם רצחנות פסיכוטית. היא טופלת על היהודים כל פגע רע בהיסטוריה, ומכריזה שוב ושוב שהדרך היחידה להתמודד איתם היא הג'יהאד. רבים בינינו נטו לפני שמחת תורה תשפ"ד לפרש את אמנת החמאס כטקסט תיאורטי-מליצי, שיש לפרש על דרך ההגזמה הרטורית. בא הטבח והבהיר לנו שהצוררים מתכוונים ברצינות ובפשטות לכל מילה.

לפני הטבח רווחה בישראל הבנה שגויה ומשובשת לחלוטין של ההנהגה הפלשתינית בכלל ושל החמאס בפרט. הסכם אוסלו, ההתנתקות ועסקת שליט היו שלוש תחנות בולטות במצעד האיוולת הזה; ההשלמה עם מימון החמאס והתבצרותו בעזה הייתה תחנה נוספת. אבל האיוולת התבטאה לא רק באסטרטגיה הגדולה, אלא גם בטקטיקה היומיומית. תחקיר צה"ל על הקרב בקיבוץ עין השלושה הניב מסקנה מדהימה: הקיבוץ ניצל מטבח המוני באותו שמיני עצרת נורא בזכות תקלת קשר חמורה בצד הצה"לי. אוגדת עזה פקדה על כל הכוחות להתרחק בלילה מגדר הגבול, כדי לא לעורר בחמאס את החשד שצה"ל יוזם פעילות התקפית כלשהי. רוב הכוחות קיבלו את הפקודה – ואנו יודעים מה הייתה התוצאה. לגדוד המרחבי של גזרת כיסופים לא הגיעה משום מה הפקודה, ובזכות התקלה הזו הצליחו לוחמי הגזרה לקטול רבים מהמחבלים עוד לפני שהתקרבו לקיבוץ.

תפישה דומה מתבטאת בדברי ראש השב"כ רונן בר על חששותיו במהלך הלילה שלפני הטבח מ"מיס-קלקולציה" של החמאס. הוא העדיף לא להיערך באופן חריג לסימנים החשודים מצד החמאס, כדי שלא לעורר במחבלים את החשש שאנחנו זוממים מתקפה. לא ה"מיס" הוא המדהים כאן, אלא ה"קלקולציה": עצם הניסיון להיכנס לראש הפסיכופתי של כנופיית הרוצחים המטורפים, ולנסות לשקול שיקולים רציונליים לכאן או לכאן. יש שיאמרו שבגלל זה הייתה באותו לילה התרומה נטו של הפיקוד הבכיר לא רק אפסית, אלא ממש שלילית, כפי שראינו בעין השלושה: מי שלא קיבל את הפקודות מלמעלה היטיב לתפקד מאשר אלו שקיבלו אותן. זה לא משום שמפקדינו הבכירים הם חלילה רשלנים, פזיזים או נבערים. הם אנשים טובים וחיילים מקצוענים, שלומדו והורגלו להזניח אמת פשוטה: אי אפשר לאַלף עקרבים. כפי שאמרו חז"ל, "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" – לנחשים ולעקרבים אין "קלקולציה", אלא רק פרובוקציה.

את החמאס צריך להשמיד. פשוט אין לנו ברירה אחרת. אם לא נשמיד אותו, קן הצפעונים הזה ימשיך לירוק ארס מעבר לכל חומה שנקים, ובסופו של דבר ידהר שוב למצעד הרצח והאונס שלו, בדרך זו או אחרת. יש שמציעים פלפול כאילו-מתוחכם: נחתום עם אנשי החמאס על הסכם, ואז נפר אותו בהפתעה. בצדק אמר על כך סמוטריץ': "אנחנו לא משחקים מול קונוסים". אנשי החמאס הם שטנים ולא דחלילים. הם נערכים לאפשרות הזו מבחינה צבאית ומדינית. אנו הרי מהססים להשמיד את החמאס אחרי הטבח ובעיצומה של מלחמה, כאשר צה"ל בשיא דריכותו, החמאס כבר איבד את רוב מפקדיו והאמריקנים לצדנו. אם אפילו היום אנו מהססים, אין שום סיכוי שנעשה זאת בזמן רגיעה ולנוכח סנקציות חריפות של מועצת הביטחון.

אחרי שנה וחצי של מלחמה החמאס עדיין מתפקד, וזהו אות קלון לממשלת הימין. החלפתם שר ביטחון, החלפתם רמטכ"ל, החלפתם תירוצים – אבל לא החלפתם דיסקט. דחיינותו הידועה של נתניהו מעולם לא הייתה בעייתית יותר. היינו חייבים להשמיד את חמאס כבר מזמן. אם לא נעשה זאת, אנו עלולים להזמין חלילה את הטבח הבא. מנהיגינו, עם ישראל העניק לכם את ההגה ואת המפתח. ההיסטוריה היהודית זוכרת את המנהיגים שידעו איך להתמודד עם צוררינו – וגם את אלו שלא ידעו.