1. ספק אם פיצול תפקידי היועץ המשפטי לממשלה הוא מהלך חכם. לא לחינם, הפיצול זכה בעבר לתמיכה מצד משפטנים שרחוקים מלהיחשב שמרנים, או בעלי נטייה לצמצום כוחו של המשפט בקביעת סדרי חיינו. די אם נזכיר בהקשר זה את תמיכתם של פרופ' זאב סגל ז"ל ופרופ' מרדכי קרמניצר יבל"א ברעיון הפיצול, והערכתם שהדבר לא יחליש את "שלטון החוק" באופן שבו הם מפרשים את המונח הזה, אלא בדיוק להיפך. אגב, גם פוליטיקאים ימנים שתמכו בעבר בפיצול נסוגו מהתמיכה בו מהסיבה הזו ממש. החשש שעלה בדבריהם הוא שפיצול התפקיד ליועץ משפטי מחד ותובע כללי מאידך יהפוך את התביעה הכללית ללוחמנית הרבה יותר. זאת מאחר שהיא לא תאוזן על ידי יועץ משפטי בעל ראיה רחבה יותר, ובעל היכרות מעמיקה עם עולמות נוספים מלבד התחום הצר של המשפט הפלילי. מי שסבור למשל שמצבו של נתניהו יהיה טוב יותר בעקבות פיצול התפקיד, די אם ייזכר איזה כתב אישום רצו בכירי הפרקליטות להגיש נגד נתניהו לפני שהנושא הגיע לשולחנו של היועמ"ש דאז אביחי מנדלבליט.

2. המלחמה אליה יצאה היועמ"שית המכהנת, גלי בהרב מיארה, נגד הפיצול, לכאורה איננה מפתיעה. כל קודמיה בתפקיד אחזו בדעה דומה והתנגדו נחרצות לפיצול. דרכם של מוסדות, מכל סוג שהוא, שאינם ממהרים להסכים לנטילת חלק מסמכויותיהם. ועדיין, בניגוד למנדלבליט או לוויינשטיין, כאשר ההתנגדות הזו מגיעה מצידה של בהרב מיארה יש בה לא מעט עזות מצח. כזכור, מועמדותה של בהרב מיארה לכהונת היועמ"ש סבלה מחולשה אחת משמעותית מאוד: חוסר ניסיון מוחלט בתחום הפלילי. עד כדי כך הגיעו הדברים, שיו"ר הוועדה הציבורית, השופט בדימוס אשר גרוניס, סבר שלמנות אותה לתפקיד זה (כמו למנות תא"ל לרמטכ"ל). הדברים מצאו ביטוי אפילו בטקסט האנמי שפרסמה הוועדה בסיכום עבודתה, ובו נאמר כך: "בכל הנוגע לידע בתחום המשפט הפלילי שמענו דעות לכאן ולכאן. היו כאלה שסברו שהיועץ אינו נזקק לידע מקיף בתחום המשפט הפלילי. זאת, שכן ההחלטות בתחום זה מתקבלות לאחר עבודת הכנה רחבה שנעשית על ידי פרקליט המדינה ואלה המסייעים לו וכן על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (פלילי). לעומת זאת, אחרים סברו שראוי כי ליועץ יהיה ידע רחב גם בתחום המשפט הפלילי".

היועצת עצמה ידעה היטב כי גם המלצת יתר חברי הוועדה על מועמדותה, התבססה בין היתר גם על הודעתו של שר המשפטים שצוטטה בהחלטת הוועדה כך: "יצוין כי שר המשפטים, מר גדעון סער, מסר בפגישתו עם הוועדה כי הוא מתכוון לפעול על מנת שהיועץ המשפטי לממשלה לא יהיה מופקד עוד, באופן מלא או חלקי, על התחום הפלילי". כל זה לא מונע כמובן מהיועצת לסבור שהפיצול הוא רעיון רע. אך האם לאור האופן בו נבחרה באמת רשאית היועצת להתנגד לפיצול ולהיאבק בו?

3. חוות הדעת של המשנה ליועמ"שית ד"ר גיל לימון, אשר נשלחה לשר המשפטים יריב לוין על דעת היועצת, מכילה 8 עמודים גדושים מלל רב. אולם בכל שמונת העמודים הללו, לא נמצא מקום, אפילו לא בכמה מילים, לציין את העובדה הפשוטה הזו, שלפיה היועצת הנוכחית מונתה בידיעה שמהלך הפיצול מונח על השולחן. אפילו בהקשר הספציפי של הקביעה לפיה מדובר בהצעה "פרסונלית", עקב השפעתה על מעמדה של היועצת המכהנת. זאת ועוד, חוות הדעת מסתמכת כולה על מסקנות דו"ח ועדת שמגר, ומתעלמת במפגיע מהעובדה שמומחי משפט רבים סברו בעבר וחלק גדול מהם גם היום שוועדת שמגר שגתה בהמלצתה. לא זו בלבד, אלא שלפחות פרופ' סגל המנוח טען בכנס שנערך בשנת 2009 כי גם הטענה שלפיה ועדת שמגר התנגדה "פה אחד" לפיצול היא לא יותר ממיתוס. לטענתו, חברי הוועדה פרופ' רות גביזון והשר לשעבר משה ניסים תמכו בפיצול אך לא ציינו זאת בדו"ח רק מפאת כבודו של השופט שמגר. האם יתכן שבחוות דעת בנושא ייעדרו אזכורים בסיסיים כל כך?

4. מה שכן יש בחוות הדעת הוא, כאמור, מתקפה חד צדדית על רעיון הפיצול, תוך האשמת היוזמים ב"מניעים זרים" ושימוש בנימוקים שמתאימים יותר למאמר דעה בעיתון מאשר לחוות דעת משפטית. כך למשל חוזרת בחוות הדעת פעמיים הטענה שלפיה, "הצעות החוק, בעיתוי בו הן מועלות, הן חלק מהרפורמה המשפטית, מהלך רחב המכוון להחלשת הערובות לשמירה על שלטון החוק". לגיטימי לחשוב שהרפורמה המשפטית היא רעה, ושהיוזמה לפיצול היא חלק מהרפורמה (אף שכזכור, שר המשפטים יריב לוין לא ניסה לקדם יוזמה שכזו במסגרת הרפורמה, ואף "זכה" בעקבות זאת לביקורת חריפה), אך האם זה טיעון משפטי, או שמא טענה המתאימה למאמר פובליציסטי חריף ומושחז? והאם היועצת מבקשת באמת שנאמין שלה עצמה אין שום מניע אישי בהתנגדות לפיצול, ועמדתה בנושא היא מקצועית "טהורה"?