מכת השריפות ערב יום העצמאות ה-77 למדינת ישראל כמו שיתפה פעולה עם אווירת הנכאים שמאיימת להטביע אותנו מאז נטבחו אחינו בידי מרצחי עזה ורבים-רבים נחטפו בידיהם. זו השנה השנייה שהמעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות איננו נחלת המשפחות השכולות לבדן – אלה של חללי צה"ל ואלה של נרצחי הטרור; מדינה שלמה חיה וכואבת את קטסטרופת שמיני עצרת, את האיום הקיומי שנקלענו אליו, ואת הימשכות המערכה והימשכות סבלם של אחינו הנתונים בצרה במלתעות חמאס.

אז הנה תזכורת על הנסיבות שהביאו לא רק לציון חגיגות עצמאות לאומית תחת מלחמה ושבי אלא לפתיחת אותן חגיגות לדורות. בראשית אייר תש"ח, בעיצומה של מלחמה קשה וקיומית, בחר מנהיג היישוב העברי בארץ ישראל להכריז על הקמת מדינה. יום לפני כן נפלה גוש עציון על הצעירים והצעירות שהחזיקו אותה עד לרגעים האחרונים, כשמאות נפלו בשבי הירדני – מתוכם 86 נשים. 242 תושבים וחיילי תגבורת נהרגו בכלל הקרבות על גוש עציון, אולם 127 מתוכם בקרב על קיבוץ כפר-עציון ביום ד' באייר תש"ח, כמה מהם אחרי שנכנעו לאויב הירדני. שני שליש מחללי גוש עציון היו אזרחים, ארבעה מתוכם בני משפחה אחת – הורים וילדיהם. במציאות הבלתי נסבלת הזו, כששבויים חיים ומתים עוד עושים את צעדיהם הראשונים ממש בשבי האויב, קמה המדינה. וכן, רבים יצאו לרחובות ורקדו. רקדו ממש.

בתוך כך יש מי שקוראים פעם נוספת שלא לציין ובוודאי שלא לחגוג את יום העצמאות, כי איך אפשר לחגוג כשאחינו סובלים בשבי, וכשלוחמינו עדיין מסכנים חייהם בגזרות השונות ובעיקר בזו הדרומית? את הוויכוח הזה אי אפשר לנהל מול השבים, מול המתייסרים בזיכרונות שבי ותופת הרשעה וגם ל מול סביבתם הקרובה – שלהם ושל אלה הנתונים עדיין במנהרות עזה. אך ראוי לרענן את הזיכרון הלאומי של תושבי המדינה הנבוכים מול המציאות הבלתי נסבלת הזו מחד גיסא לבין נס המדינה שעדיין כאן, שהוכיחה את עצמה מחדש בשנה האחרונה בגולות הצפון והדרום כאחד, ומול גיבוריה הראויים למשואות ולפרסי הצטיינות נשיא ופרסי ישראל. ככלות הכול, אותם מוחים עצמם לא הכריזו על השבתת שמחת העצמאות הלאומית כשגלעד שליט היה בשבי אותו חמאס, וגם לא כשאלדד רגב ואודי גולדווסר היו בשבי חיזבאללה ונחשבו עדיין בחיים. הם לא נמנעו מלחגוג לא משום שהצער והחרדה לשלומם של אלה היה פחוּת במשהו, ואפילו לא משום שהיו חיילים ולא אזרחים שבויים. הדאגה הייתה עצומה, גם אז הסתובבנו עם דיסקית עם שמותיהם של רגב וגולדווסר, ואת קמפיין הענק לטובת "הילד של כולנו" אי אפשר היה לפספס בשום צומת בכבישי ישראל. אבל נראה שמשהו בזיכרון הלאומי שלנו היה חד יותר באותן שנים, זיכרון שנשחק קשות מאז שנות העימות שקדמו למתקפת הטרור האיומה הזו.

בן-גוריון העיד על עצמו שהוא "אבל בין חוגגים", שכן ידע את המחיר הצפוי של מלחמה שעומדת להתגבר נוכח ההכרזה, אבל יש להניח שהוא לא היה אבל יחיד. גם החוגגים בתל-אביב ובשאר יישובי ישראל היו שותפים לצער ולחרדה. גם אם לא ידעו לצפות פני עתיד, הם ודאי ידעו היטב על גורלו של גוש עציון, של תושביו ושל הלוחמים שבאו להם לעזר. אי הוודאות הבלתי נסבלת של שבויים ושבויות בידי אויב אכזרי וכאב השכול נגעו בכולם, לא רק במקים המדינה. ובכל זאת – רקדו וחגגו עצמאות.

אלה לא היו ריקודים חסרי רגישות לסבל האחים, ולא אדישות לנפילתם של רבים כל כך ביממה אחת, ביישוב יהודי קטן כל כך, ונוכח איום קיומי גדול כל כך. אלה היו ריקודי תקווה וחיזוק. שמחת האפשרות שהמציאות האיומה וחסרת האונים הזו מול האויב עומדת להשתנות. שהעצמאות הזו תביא איתה חופש פעולה לעמוד על נפשנו, בדין. בצדק. זו הייתה גאווה לאומית מדרבנת ודוחפת עבור הלוחמים הרבים שעוד היו בעיצומם של קרבות, וחיזוק לאזרחים הממתינים להם במתיחות בבית.

בן-גוריון, כמו גם בני דורו, הבינו שהיעדר חגיגות הוא לא הזדהות עם כאב לאומי אלא החרפתו. במהות העמוקה, דוד בן-גוריון הקים את המדינה לא למרות נפילתם של רבים אלא בגלל נפילתם: כדי שלסיסמת "לא עוד כצאן לטבח" תהיה משמעות מעשית, ממלכתית. שיהיו ליהודים הכלים לעמוד ולהגן על נפשם. את המלחמה הקיומית ההיא אנחנו עדיין מנהלים, וממילא אנחנו זקוקים יותר מתמיד גם לחגיגות הדרבון והחיזוק – ללוחמים, לאזרחים, ולשבויים כאחד.