למה כתבתי את "מעשה בצדיק ואלונקה"? כי נזכרתי במורי ורבי הרב עמיטל. שמונה תלמידים איבד הרב עמיטל במלחמת יום הכיפורים, ואובדנם זעזע אותו עד עמקי נשמתו. אחרי שכבר הצליח מזמן להיגמל מסיגריות, חזר הרב עמיטל לעשן. הוא התהפך בלילות על משכבו, ובילה את כל החורף של שנת תשל"ד בנסיעות בין תלמידיו החיילים בחזיתות השונות. והוא גם הספיד את שמונת תלמידיו הי"ד, "שמונה נסיכי אדם". הרב עמיטל עשה אז מאמץ נפשי גדול לאפיין בהספדו כל תלמיד, על אישיותו הייחודית ותכונותיו הפרטיות. כאשר אני הגעתי ללמוד בישיבת הר עציון, כמעט עשרים שנה לאחר מכן, "שמונה נסיכי האדם" היו חלק מהאתוס החי של הישיבה. הם ניבטו אלינו לא רק מתמונותיהם שבספרייה, אלא גם מהזיכרון הקולקטיבי של הישיבה, רבניה ותלמידיה.

כאשר נחרדתי בתחילת המלחמה העכשווית ממספר החללים העצום, וכאשר שמעתי את סיפוריהם המפעימים, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות: לזכור ולהזכיר אותם, אחד אחד, איש כאישיותו וכמעלליו, על תכונותיו ומעלותיו. לא רק את מותם, אלא בעיקר את חייהם.

למה התמקדתי בתלמידי ישיבות ההסדר? כי לא יכולתי לכתוב על כולם. הלוואי שהייתי יכול לכתוב על כל חללי ישראל הקדושים. כיוון שזה היה בלתי אפשרי, מדרך הטבע התחלתי בקהילה הרוחנית שלי – קהילת ישיבות ההסדר, שספגה במלחמה הזו מכה קשה מאוד. אפילו בתוכה לא יכולתי לכתוב על כולם. כאשר מספר החללים הלך והתעצם, לאסוננו, ראינו שנצטרך להתמקד יותר בנופלים שלמדו או לימדו בישיבות בזמן נפילתם, ופחות בבוגרי הישיבות. פשוט כבר לא היה די מקום בספר לסיפורים על כולם.

למה בחרתי בסוגת סיפורי הצדיקים? מאז ילדותי נמשכתי לסיפורים הקצרים והקולעים, מבית מדרשם של הרב זווין או מרטין בובר. כמה סיפורים קצרים, שנכתבו ביד נאמנה, עשויים להתוות בקווים קולעים את אישיותו של אדם לא פחות, ולעיתים יותר, ממסה שקולה ומלומדת שתיכתב על דמותו. על כך אוסיף שהנופלים היו צעירים כל כך, עד שקשה היה לכתוב ביוגרפיה מלומדת על כל אחד מהם. פניני סיפורים קצרים, מעט המחזיק את המרובה, התאימו כאן הרבה יותר. צוות מסור של מראיינים ליקט במאמץ גדול אלפי סיפורים, ואני ניסיתי לברור מתוכם את התמציתיים ביותר, המזוקקים ביותר והמיוחדים ביותר.

חללי הישיבות התגלו לי כחבורה מגוונת להפליא. גיליתי ביניהם את בנימין ארלי, מהחווה של צבי שבגבעות בנימין, שבכל מקום שהיה מגיע היה מדליק מדורה – תמיד אש; את שי פיזם, הקיבוצניק הסוציאליסט, שבסוף קורס מט"קים ביקש שישלחו אותו למקום הכי קשה – וקיבל; את איתן פיש, ששרבט על המחברות שלו מבה"ד 1 את הבינום של ניוטון, כדי לוודא שהוא עדיין זוכר את ההוכחה. והרשימה ממשיכה עוד ועוד.

כל אחד מהם היה שונה, לכל אחד הייתה דרך משלו, ובכל זאת מתוך שברי הסיפורים של אנשי המעלה הללו, אלו שרצו ראשונים קדימה, הלכה והתרקמה במהלך הכתיבה גם איזו דמות קולקטיבית: צביונו המעורפל של דור. כך, למשל, גיליתי שהמוזיקה תפסה בחייהם מקום הרבה יותר מרכזי ממה שהכירו בני דורי. אריאל אליהו נסע משיזפון לפתח־תקווה כדי להשתתף בתפילת הלל מוזיקלית. ואף שכתב לחברה שהוא בעיקר אהב את הקצב האיטי של התפילה, כנראה גם את המוזיקה אהב; שהרי לפני גיוסו הקים קבוצת וואטסאפ של מכרים רחוקים שהיו נפגשים בירושלים כדי לנגן יחד ברחוב, ליד תחנת הרכבת.

הרב נערן אשחר ניגן בגיטרה שלו בשבת לחבריו החיילים, כאשר הרגיש שהם חייבים את החיזוק הזה, והסביר כך: אם מותר לי לנגן בשבת עבור אשתי היולדת הזקוקה לעידוד בזמן חבלי הלידה, קל וחומר מול חבלי המשיח הקשים שאנחנו עוברים עכשיו. אחיה דסקל לימד את עצמו לנגן בפסנתר. אחרי שגילה שהוא אוהב מלחינים גרמנים, החליט ללמוד גרמנית כדי להכיר אותם טוב יותר. כשהיה תורן מטבח בגולני נהג להשמיע מוזיקה קלאסית בחדר האוכל, לתימהונם של התורנים האחרים. זיו חן הלחין לאשתו את כל ההלל לכבוד יום ההולדת שלה. וכשאיתן רוזנצוויג היה נוסע לקונצרטים של הפילהרמונית, הקהל היה מתלחשש: מה הבחור־ישיבה הגבוה הזה עושה כאן?

היהלום והמלטש

ועוד דבר גיליתי על חללינו הי"ד: הם לא בחלו בעבודה קשה. בניגוד מוחלט למה שחשבנו על בני הדור הזה, הם חשבו שזו הדרך היחידה לחיות בה. שי פיזם היה אומר ששבוע החזרה, שבו חוזרים ומשננים את הלימוד, הוא השבוע הכי חשוב בשנת הלימודים בישיבה. בטיולים היה בוחר תמיד את המסלול הכי ארוך והכי קשה. אשתו מעין העידה עליו: "תמיד עבד קשה ותמיד היה מאושר".

מלכיה גרוס המבריק סירב להפסיק לרגע את הלימוד בסדר בוקר כדי לשתות קפה. על אמִתי גרנות אמר אביו, הרב תמיר: "הוא היה יהלום מלוטש; הוא היה היהלום, והוא היה גם המלטש. בעבודה קשה". אליהו צימבליסט התמודד עם דיסלקציה והתקשה בקריאה ובכתיבה. פעם שאל אותו החברותא המבוגר שלו: "איך אתה לא מתייאש?" ואליהו השיב לו: "לזכור – זו מתנה מיוחדת; להבין – גם זו מתנה מיוחדת; אני כאן כדי ללמוד. הקדוש ברוך הוא ציווה עליי ללמוד תורה, וזה מה שאני עושה". עד ליום נפילתו זכה לסיים במאמץ גדול חצי מהש"ס.

למכנה המשותף הזה היה עוד ביטוי מפתיע: על כמה מהנופלים הודגש שהם שמחו לשרת כטענים בטנק. זהו התפקיד הכי אפור בשריון, עם הכי הרבה עבודה שחורה, טיפולים וניקיונות. הם לא רק הסכימו לתפקיד הזה, אלא אהבו אותו והתמסרו לו. כשאופיר טסטה גמר לטפל בטנק שלו, היה הולך לחפש צוות אחר שצריך עזרה בטיפולים. פעם עצר בדרכו הביתה מן הצבא כדי לקנות טסטר מיוחד לניקוי מוצלח יותר. פעם אפילו הזמין מחו"ל סוג מיוחד של פלנלית. יקיר שנקולבסקי התגאה בכך שבטנק שלו אפשר לדרוך את מקלע האפס־חמש ביד אחת, כי הוא תמיד משומן ומתוחזק היטב. בעזה אמר לחבריו בחיוך שהגולנצ'יקים לא יודעים לטפל בנמ"רים שלהם; "הם משחקים במכוניות מתנגשות". הוא אסף את חבריו והלך לעזור לחיילי גולני בטיפולים.

כאלה היו נופלינו. אחד מהם, זיו חן, היה נוזף בי על האמירה הזו. זיו הי"ד נהג לומר שחללי צה"ל אינם נופלים לשום מקום, אלא עולים ומתעלים. אז כאלה היו מתעלינו. הלוואי שנזכה לחיות לאורם.