הם חוששים שישכחו אותם, שישכחו את יקיריהם. שימשיכו הלאה, כי החיים הרי חזקים מהכול, חזקים מהשכול, חזקים ממה שהם הקריבו. אבל הם, הם הרי לא יכולים לשכוח. הם לא ישכחו לעולם. אז הם מבקשים ובוכים וכועסים ודורשים ומתחננים שלא ישכחו אותם. שלא ישכחו את היקר להם מכול. הם – משפחות השכול של אירועי הטרור במסיבות, בחופים ובדרכים. הם – משפחות החללים הלוחמים. הם – משפחות החטופים. הם – תושבי הקיבוצים והמושבים והערים. וגם הם – משפחות הפצועים, ונשות המילואים; נושאי טראומת השבי וייסורי השורדים, המפונים נעדרי היציבות, והשבים לבתיהם שמתקשים במלאכת ההתאקלמות. הם, כל אחד מהם, משוכנע שכל האחרים זכו ביוקרה של דאגת ההמונים, והם? הם לאט־לאט נשכחים.

אבל אנחנו דווקא זוכרים וכואבים. ולך תסביר להם שהלב שלנו רחב דיו להכיל את מכלול הכאבים, לזכור את מכלול זיכרונות האהובים והכואבים. אנחנו, אלה שעומדים בצומת הדרכים, צומת הנחלים המחבר בין נחל שבעה באוקטובר לנחל חרבות ברזל; בין קטסטרופת היום הנורא ההוא לבין המסע הקיומי שנפתח בו ביום – שני נחלים שונים, שניים שעדיין ממשיכים ומתמלאים. ואנחנו? אנחנו עומדים שם, בדיוק במקום שבו מתמזגים הנחלים לנהר ישראלי סוער ואדיר ממדים. אנחנו יושבים על גדות הנהר הזה, ונדרשים לבחור. לא, לא בין שני האירועים המכוננים ההם, שהרי ממש כאן, תחת רגלינו, הם מתנקזים לשצף היסטורי אחד. אנחנו נדרשים לבחור אם להיסחף איתו ולהסתכן בטביעה, או להניח לרוחות הקשות לחלוף על פניו, להמתין לשעת רגיעת המים, לרכון אליהם ולשתות. לתת משמעות לאובדן שמילא את הנהר במגוון טיפות מים. לתת למכלול הנורא והקשה הזה להפיח בנו חיים.

קריסה ומערכות

את יום השואה השנה בחרתי להעביר בהאזנת בינג' להסכת "לך תזכור", מבית תאגיד השידור הציבורי ובהנחייתו המצוינת של עקיבא נוביק, הסכת שעוסק בשואה מיום שהסתיימה ובאופן שבו נחרתה בתודעה הישראלית. אני מודה, בשני ימי השואה שחלפו מאז מתקפת הטרור של שמיני עצרת, הקשב לאירופה של המאה הקודמת פינה מקומו באגף הצער הלאומי שלי לזוועות העת הזאת. בלי להוריד מאום מגודל הזוועה ההיא, נדרש הלב להתפנות ולעכל את גודל הזוועה הזו.

בניגוד לביקורת המצויה, לא הצלחתי להזדעזע ממי שעשה שימוש במילה "שואה" כששיתף בחוויות שבעה באוקטובר שלו. מובן שמדובר בהיקף שונה דרמטית, בסדרי גודל מספריים שאין ביניהם כל דמיון, ובכל זאת – האדם הבודד שחווה את יום הדמים המחריד ההוא בעיצומו של מועד, בשלוות השבת, יש לו הזכות הכמעט־מתבקשת להתבטא כמי ששרד תופת שואתית. זו לא זילות שואה, זה תיאור אותנטי של יום הפורענות שלו, שהציף זיכרונות לאומיים שעליהם גדל אותו אדם ושלאורם התחנך. הם תואמים את שעות ההסתתרות האיומה כשמלאך המוות מכה בדלת, את ציפורני השטן שחוטף והורג וקוטע ומתעלל ומבקש את נפשו של העם היהודי.

ואז הגיע בוקר יום השואה תשפ"ה, ובאיחור של שלוש שנים התחלתי להקשיב להסכת מרתק ועשוי היטב, שמספר את קורות הימים ההם במבט אחר; כזה שבוחן את האירועים מזווית של היום שאחרי, ממש מיד אחרי, ומשם והלאה עד לימינו. פרק אחרי פרק, שעות האזנה שליוו את בישולי השבת ויצרו מבוכה מסוימת, כי איך אפשר בכלל להשוות? מילים וזיכרונות שיצרו מחנק מתחדש בגרון; הבנה מחודשת של גודל הזוועה ההיא וגודל השעה הזאת, שלמעשה לא ניתן להפריד ביניהן. גודל הזוועה ההיא, שנמשכה שנים והתנהלה בצורה שיטתית בניסיון להגיע ליהודי האחרון עלי אדמות – אירופיות ושאינן אירופיות. גודל השעה הזאת, הקטסטרופלית, של בית לאומי שהוכה קשות, שחלונותיו נפרצו ושעריו עלו באש, ובכל זאת – קם ועמד על נפשו.

נכון, ב־6:29 בבוקר כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023 למניינם, לא הייתה מדינה. הצבא לא הגיע לבתים. חיל האוויר לא עצר את בליץ החטיפות. שב"כ לא התריע ולא סיכל. המשטרה לא מנעה התקהלויות הרות אסון. האזרח הבודד נדרש להכריע הכרעות בלתי אפשרויות בעצמו. קהילות נדרשו לגדלות נפש של כיתות כוננות ושל יחידים שבאו להציל אלה את אלה ולעשות כמיטב יכולתם למזער נזקים.

אבל בחלוף השעות הם היו שם – הצבא והמשטרה, שב"כ וגם חיל האוויר. הם שם עד היום. כל זה לא היה באירופה של המאה הקודמת. שם לא הייתה אפילו תקווה שיגיעו לוחמים יהודים להושיע, לא היו המוני ישראל שדהרו לנדב לניצולים מכל טוב כבר במהלך האסון. לא הייתה תקשורת עברית שתדווח, שתצעק את ממדי הטבח. לא היו מערכות קהילתיות לאיסוף השברים, ולא מערכת בריאות להזרים חמצן לריאות העשנות. מתקפת הטרור על ישראל נמשכה כמה שעות איומות. לולא המדינה, לולא מוסדותיה השונים, היא הייתה נמשכת שנים ארוכות, או מסתיימת בתבוסה מהירה ונטולת תקומה.

נס הקמת המדינה לא תם – לא הנס ולא התקומה. אפשר וצריך לחגוג את זה. אפשר וצריך להילחם על זה, עד לניצחון. ניצחון התקומה על שבר בת עמי. ניצחון החיים על השכול.

לתגובות: orlygogo@gmail.com