לפני מספר שנים, במסגרת ראיון לתוכנית טלוויזיה שעסקה בזהות יהודית, התבקשתי לבחור בחפץ שמבטא את הזהות היהודית שלי. ימי הצילומים של התוכנית היו הימים שלאחר חג הפסח, ימי ספירת העומר בהם נהוג להתאבל על מותם של תלמידי רבי עקיבא ועל צרות אחרות שאירעו בתקופה זו. חוץ מהצורך המציק למצוא חפץ שיבטא את הזהות שלי, הטרידה אותי גם העובדה שאאלץ להצטלם לתוכנית בפנים לא מגולחות בגלל האבלות של ימי העומר. ואז, באחד הגירודים של זיפי הזקן, הבליחה במוחי המחשבה שזיפי האבלות שלי הם עצמם סוג של חפץ שמבטא זהות יהודית. נזכרתי גם שכדתי לאומי אני עומד לגלח אותם בערב יום העצמאות, וכך, יום לפני הצילומים החלטתי לבחור בהם כמבטאי הזהות היהודית-ישראלית שלי.

הימים הכי סימבוליים והכי מגדירי זהות שקיימים בלוח השנה, הם הימים שבין פסח ליום העצמאות. זה מתחיל בפסח, חג החירות הלאומי הראשון שלנו, יום ההולדת של האומה הישראלית. אחר כך מגיעה המימונה, חג פתיחת הדלתות שחדר גם הוא לקונצנזוס, ואז מתחילים ימי העומר, עמוסים גם הם במשמעות רוחנית ולאומית. מצד אחד, סופרים בכיליון עיניים את הימים לחג השבועות, חג מתן תורה, ומצד שני מתאבלים על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו, ונזכרים שהחטא שגרם למותם הוא שלא נהגו כבוד זה בזה. ימים ספורים אחרי פסח מגיע השבוע הלאומי שמתחיל ביום השואה ומסתיים בימי הזיכרון והעצמאות.

אמור לי מה הימים שאתה מציין בשבועיים הללו ואומר לך מהי זהותך ולאיזה מגזר אתה משתייך בחברה הישראלית. אם אתה חוגג רק את פסח ואחר כך מסתפק באבלות של ספירת העומר, אתה שייך למגזר החרדי. אם אתה מקיים את ליל הסדר אבל לא חוגג את כל הפסח כהלכתו, לא סופר את העומר אבל כן מציין את ימי הזיכרון והעצמאות, אתה שייך כנראה למגזר החילוני. אם אתה חוגג הכול ומציין הכול אתה שייך כנראה למגזר המסורתי או הדתי לאומי.

אני שמח להשתייך לציבור שמתייחס לכל הימים המיוחדים שקיימים בשבועיים הללו. אם בפסח כואב לי הלב על חילוניים שמחמיצים חלק ממצוות החג, אז בימי הזיכרון והעצמאות אני מרחם על הציבור החרדי שלא לוקח חלק בציון האירועים הממלכתיים ולא משתתף ברגעי ההוד הלאומיים הללו. משהו חסר לטעמי בעולמם של אלו שמתעלמים מחלקים מסוימים בשבועיים הללו. מי שמתעלם מאירועים היסטוריים כמו יציאת מצריים או מות תלמידי רבי עקיבא ולא יודע מהי ספירת העומר ומה משמעותה, זהותו היהודית חסרה. באותה מידה, יש גם חוסר מהותי בזהותו היהודית של מי שמתעלם מקיומה הנסי של מדינת יהודים בארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, ולא חוגג את יום העצמאות.

באותה מידה שאני שלם עם זיפי האבלות שצומחים על לחיי בספירת העומר, אני שלם לגמרי עם הגילוח שלהם בערב יום העצמאות. גילוח זיפים היא לא פעולה מרגשת, אבל פעם בשנה אני כן מתרגש ממנה. אני מתרגש כי אני נזכר שהגילוח הזה, המעבר לבגדי חג והתפילה החגיגית בעיצומם של ימי ספירת העומר, הם כולם תוצר של פריבילגיה חדשה בת 77 שנה.

אני חושב על כל הדורות שהתפללו וחלמו על המציאות שבה אנו חיים, מציאות של מדינה יהודית בארץ ישראל, של צבא יהודי, ושל קיבוץ גלויות חסר תקדים, ואין לי צל של ספק עד כמה הגילוח הזה מוצדק.