מטבע הדברים, מי שמכיר אותי מזהה אותי כבן השבט החרדי. ולא סתם. בשנות נעוריי למדתי בישיבות חרדיות, בהתאם לכך לא שירתי בצבא, והכיפה השחורה שלראשי משייכת אותי אוטומטית לזרם החרדי. מי שמכיר אותי קצת יותר יודע שהדברים הם לא שחור־לבן (משחק מילים נדוש שתמיד עובד בהקשר הזה), מי שמכיר את סיפור חיי יודע שהזהות שלי היברידית יותר מכל כיפה, שחורה ככל שתהיה. אני מה שנקרא איש גדר. כזה שהתמקם בין השבטים. לצורך העניין נציב את הגדר הזו שאני יושב עליה בין השבט החרדי לשבט הישראלי אף שהיא חוצה עוד מקומות ואף שהיום דברים קצת יותר מורכבים מפעם, ורבים מגדירים את עצמם חרדים־ישראלים. עדיין קיים מצב ביניים מוזר שבתוכו אני מג׳נגל את חיי, לעיתים נהנה ממנו ולעיתים משלם עליו מחירים למיניהם. אני רוצה לדבר עליו.

אתחיל בפנייה לשבט החרדי שלי. יכול להיות שלרגעים הדברים יישמעו בנימה של הכללה גסה, אבל במקרים כאלה לא תמיד יש אפשרות אחרת. כן, אני יודע שעבור רבים מכם, ודאי העסקנים שבכם, אני כבר לא חלק מהשבט. וכשאני כותב ״השבט״ אני מתכוון למישהו כזה שהולך בתלם המוסלל, בדרך המקובלת. הרי עצם זה שאני כותב את הדברים בעיתון דתי לאומי כבר מפקיע אותי מכלל עמיתך. כן, אני כבר לא אברך שלומד שניים וחצי סדרים בכולל שכונתי. אין לי חמישה ילדים בהתאם לגילי ואין לי הנחה בארנונה. לא קיבלתי מההורים של אשתי דירה בתמורה להתחייבות ארוכת טווח עבור מפעל האברכות החרדי. מעולם לא הצבעתי ליהדות התורה ובבחירות האחרונות גם לש״ס לא הצבעתי, לצערי הרב. מתישהו הרגשתי שהמגבעת שאיתה הייתי הולך בשבתות לא מדויקת כל כך למי שאני, אז הפסקתי (אם כי אני שוקל לחזור אליה, אבל זה רק כי סיימתי לא מזמן לראות את הסופרנוס והתאהבתי מחדש בסטייל האיטלקי). אני לא דואג על העתיד החרדי של ילדיי, אבל כן דואג לרווחתם הגשמית והרוחנית. לעצמאותם, המחשבתית, התורנית, הרעיונית. אני כן דואג ליראת השמיים שלהם ולאהבה שלהם, אני לא רוצה שהם יפחדו מאיש בשר ודם, אני לא רוצה שיתגזענו עליהם כמו שאתם התגזענתם עליי לפעמים. אני רוצה שיהיה להם טוב.

ועם כל זה, ולמרות כל זה, אני רוצה שתדעו שאני הדובר הכי טוב שהיה לכם אי פעם. אני ושכמותי כמובן. אם הייתם יודעים כמה פעמים אני שומע את המשפט: אחחחח… אם כל החרדים היו כמוך, המצב היה יותר טוב. ובכל פעם, בעקביות ראויה לשבח אני עונה וואלה, שתדעו שיש דווקא הרבה חרדים כמוני. למרות שגם אתם וגם אני יודעים שאין הרבה. אם הייתם יודעים איזה יחסי ציבור טובים אני עושה לכם בשעה שהגולדקנופיזם מחלל שם שמיים ברבים, אם הייתם יודעים את כל זה אולי הייתם שוקלים שנית להטיל ספק בחרדיות שלי. למרות שאני לא מצביע למפלגה.

ועכשיו אני רוצה לפנות לצד השני. לצד הישראלי. גם עכשיו זה יכול להישמע מכליל, ובכל זאת. אני רוצה שתדעו שגם אני חושב, במיוחד בשנה וחצי האחרונות, שההתנהלות החרדית במרחב הציבורי בישראל היא חרפה שאין כדוגמתה. היא התנהלות שיכולה להוציא מהדעת והיא מוציאה מהדעת. גם אותי. קודם אותי. ועדיין, אתם כרוב מוכרחים להעמיק קצת יותר בסיפור החרדי. פחות שטחיות, פחות סטריאוטיפים. אני רוצה שתדעו שבתור מי שלמד בישיבה אני יכול להעיד שעשינו מאמצים רבים להיות חלק מהמרחב. בדרכנו. קראנו ספרים ישראליים ועיתונים ישראליים, הקשבנו לרדיו ישראלי ואהדנו קבוצות ספורט ישראליות. זו הייתה הדרך שלנו להשתלב ב״כור ההיתוך״ בלית ברירה אחרת. אבל לא משנה מה, בסוף יצאנו לרחוב ושם, הכמיהה הזו לבוא־לקראת פגשה את המבט הזה, שלא משנה מה, רואה בך את המשתמט הנלוז. ואין במשפט האחרון הצדקה להשתמטות חלילה, להפך. יש בו זיהוי עדין של אחד מהמכשולים הקריטיים ביותר לשילוב חרדים בחברה הישראלית, בצבא הישראלי, באקדמיה הישראלית ובתרבות הישראלית. יש הרבה חרדים וחרדיות שרוצים. שמגיעים לגיל שבו הם יכולים לפעול על דעת עצמם, לשתות מיץ אומץ בהכשר טוב, לצאת לדרך חדשה ואולי אפילו להוביל אחריהם שינוי. בשלב הזה הם מוכרחים את המבט שלכם. לא החומל, ההומני. בטח שלא הפטרוני או הסולד. הם זקוקים למבט של בני אדם על בני אדם. ואני כאן כדי להעיד שבכל המהלכים האישיים וההיברידיים שעשיתי בחיי, כמי שעשה שירות אזרחי, כתסריטאי בטלוויזיה, כמשורר בשדה הספרות - תמיד הרגשתי קורטוב שלא ממש רוצה אותי משתלב. שרוצה אותי שטעטעל, שרוצה אותי משתמט כדי שיהיה את מי לשנוא, כדי שיהיה עם מי לריב. זהו. מקווה שהייתי ברור. יום עצמאות שמח.