אחרי השואה נראה היה שהתנועה הציונית צדקה: רק מדינה יהודית עצמאית תגן על יהודים. זיכרון השואה הפך לחותמת המוכיחה רת צדקת הציונות. טקסי יום הזיכרון, מהדורות החדשות והמסעות לפולין משדרים כולם את המסר: הנאצים היו השטן, אנחנו היינו הקורבן; לא נשכח, לא נסלח; לעולם לא עוד; ורק מדינת ישראל תגן עלינו.

בשבעה באוקטובר האמונה הזו נשברה. המדינה היהודית לא עמדה במשימה. כעת ראוי ששאלות ייפתחו מחדש ויינתנו תשובות חדשות.

אני ציוני גאה. אני גאה בסבים ובסבתות שלי שבחרו לעלות לארץ ולקחת חלק במפעל הציוני. אני גאה לרשת מדור הסבים והסבתות שלנו מדינה מפוארת שנבנתה בעמל ואהבה. אבל אני חושב שהתנועה הציונית פספסה חלק מהותי בזיכרון השואה.

עיקר הפספוס הוא בשאלה: מי אחראי על זיכרון השואה. הורגלנו שהזיכרון הוא עניין לאומי, המדינה אחראית עליו ואנחנו צרכנים. אנחנו הקהל ואנו מקבלים הוראות מה לזכור, "המדינה" שואלת בשבילנו את השאלות ומספקת את התשובות. דבר דומה קורה לזיכרון השבעה באוקטובר – מחודש לחודש זיכרון השבעה באוקטובר מקבל גוון של זיכרון השואה, כשהמדינה אחראית לו ומפעילה את אותה מערכת שהיא יודעת להפעיל. אלא שהמסרים של זיכרון השבעה באוקטובר מנסים להיכנס לשבלונה של המסרים של זיכרון השואה, והמדינה מנסה להוכיח משהו שבכלל לא בטוח שצריך להוכיח.

זה כבר לא עובד. המסרים שמנסים לכפות על השבעה באוקטובר הם שבלונות, ושבלונה היא דרך מצוינת להתעלם המציאות. בשביל שיתפתח זיכרון אמיתי, זיכרון אמיץ ששאול שאלות קשות ומחפש תשובות עמוקות – אנחנו האזרחים נדרשים לקחת אחריות על הזיכרון.

המסורת היהודית למודת הזוועות מציעה מגוון כלים מעשיים לזיכרון לאומי, כלים שבהם האחריות נמצאת אצלנו. היא עושה זאת דרך ההלכה, ולנו דרושה "הלכה ישראלית" – לא במובן הדתי, לא במובן של פרקטיקה. עלינו למצוא מעשה שכל אחד ואחת יכולים לעשות, ולקחת חלק בעיצוב הזיכרון בלי שמישהו יכתיב לנו במה להאמין ובאילו שאלות לעסוק.

פרקטיקה יהודית

שלוש דוגמאות קטנות ל"פרקטיקה יהודית" שכל אחד יכול ליישם כבר ביום השואה הקרוב:.

לצום. פרקטיקה יהודית עתיקה, עוצמתית ואישית שמעבירה את הזיכרון מהמחשבה אל הגוף. צום הוא עניין אישי, ואני נדרש לתת לעצמי תשובה אמיתית לשאלה שבאמת מעסיקה אותי. ניתן לקרוא עוד בעמודים של מיזם "צום נזכור".

לספר לילדים. ממש כמו בליל הסדר - לא להסתפק בטקס של בית הספר, או בדרשה של הרב בבית כנסת. עלינו לספר לילדים בעצמנו מה היה, ומה אנחנו לומדים מזה. והעיקר כאן כמו בליל הסדר – השאלות של הילדים הן השאלות האמיתיות שאנו נדרשים להקשיב להן. את הרעיון הזה שמעתי מהרב בעז גנוט.

לכתוב פירוש משלי. לכתוב שיר, סיפור או מדרש. אפשר להשאיר אותו רק לעצמי ויותר טוב לשתף ברשתות. יצירה אישית שיש בה שאלות, או תשובות או כל דבר אחר שכולל התמודדות רגשית ומחשבתית.

נפתלי אופנהיימר, סופר ופעיל חברתי, הוא מנהל בית המדרש "למעשה - יוצרים הלכה ישראלית" בהובלת ר' עידו פכטר. בית המדרש כינס אנשי ונשות רוח – חילונים וחרדים, דתיים ומסורתיים – לכתיבת הצעות לזיכרון ישראלי מעשי, והוציא לאור את החוברת "זיכרון ישראלי".