מתחילת השנה, אנו עוסקים במידה זו או אחרת, בשאלת חובתו של האדם בעולמו. בספר בראשית הדגש היה על חובות היחיד והמשפחה, בספר שמות הדגש עבר אל הקהילה והעם, ובתחילת ספר ויקרא דובר על התקרבות לה' ועולם הקדושה.
בדרך כלל, כשעוסקים בחובת האדם בעולמו, מדברים על משימות המוטלות עליו, מעשים שעליו לבצע. גם אנו דברנו על עשייה, ממצוות פרו ורבו והשליטה בעולם שמפורטים בפרשת הבריאה בבראשית, ועד ההקרבה וההתקרבות לה' בספר ויקרא. פרשת שמיני מזמנת דיון על חובות אי-העשייה, ההימנעות.
תחילתה של פרשת שמיני בעשייה גדולה: ימי המילואים, הכשרת הכהנים לעבודתם, חנוכת המשכן והשראת השכינה, אולם בהמשכה אנו פוגשים את הדרישה להימנעות מעשייה באופנים שונים.
א. פרשת בני אהרן
שני בני אהרן, בלהיטותם לקדם את עבודת היום הגדול של חנוכת המשכן והשראת השכינה, הקריבו אש זרה לפני המזבח והתחייבו מיתה. העונש החמור מלמד שלהיטות יתר אינה רצויה בסביבה של קדושה, לעתים היא אסורה ואף יכולה להיות מסוכנת.
ב. וידום אהרן
התגובה המתבקשת מן הנפש הסוערת של האב שראה את שני בניו מתים לפניו ביום חגו, היא מתן ביטוי לצער ולאבלות, בבכי ובדברי צער וקינה. תגובתו של אהרן מלמדת שיש זמנים שהשתיקה יפה להם.
ג. ראשיכם אל תפרעו
האב אהרן הכהן והאחים אלעזר ואיתמר, שרויים באבל ובאנינות על מותם של נדב ואביהוא. אבל משה רבנו אינו מאפשר להם לנהוג מנהגי אבלות ולבטא את האבלות באופן פומבי. הם נדרשים להמשיך בסדר היום, בשל תפקידם המרכזי וההכרחי לקיומו, שהרי אין עוד כהנים שיכולים להחליף אותם.
ד. ואכלתי בשר היום?
משה רבנו ציפה שאהרן ובניו הנותרים, שעל שכמם מוטלת כל עבודת היום הנשגב, ימשיכו במילוי תפקידם למרות האסון שקרה להם, במלואו. אהרן חלק עליו. הוא אמנם המשיך בעבודה בכל מה שנדרש לקיום הסדיר של מצוות היום, אבל לא הסכים לאכול מבשר החטאת, באמרו: "ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום? הייטב בעיני ה'"? משה קיבל את טענתו של אהרן: "וישמע משה וייטב בעיניו". במקרה הזה, למרות החובה להמשיך בעבודת היום כסדרה, צדק אהרן כשנמנע מאכילת החטאת בשל האסון שקרהו.
ה. יין ושכר אל תשת
בתוך פרשת מות בני אהרן משובצת מצווה כללית לכהנים: איסור שתיית יין בעת הביאה למקדש והעבודה בו. איסור שתיית היין נובע מן החובה להיות באווירה של רצינות וכובד ראש, כדי לאפשר בהירות וצלילות בעת העבודה. השיבוץ של מצווה זו בתוך פרשת מות בני אהרן מרמז שהם נכשלו בכך. ישנם סוגי פולחן בדתות אחרות שמבוססים על אקסטזה, אובדן חושים, עד שלעתים נזקקים לשימוש בחומרים משני תודעה. התורה אינה מתירה זאת, ומחייבת להימנע מכל אלו.
ו. מאכלות אסורות
בתום פרשת היום השמיני למילואים וחנוכת המשכן, מופיעה פרשה ארוכה ומפורטת של מיני בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה. המעבר מעולם המקדש אל עולם החולין ושיבוצה של פרשת מאכלות אסורות דווקא כאן, מרמזים על הזיקה שבין שני העולמות. כשם שבעולם הקדושה חייבים להציב גבולות כדי למנוע את חילולו של הקודש ואת הסכנות הכרוכות בניסיון להתפרץ אל מעבר לגבולות ההשגה הלגיטימית לאדם, כך גם בעולם החולין, הצבת גבולות והיכולת של האיפוק וההימנעות מאפשרים יצירת מרחבים של קדושה בתוך החולין: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני".
שתי הערות כלליות על חובת ההימנעות והצבת הגבולות:
א. מובן שהרעיון של איסורים ומגבלות לא התחדש בפרשתנו והוא מלווה אותנו מתחילת התורה. לצד הצווים החיוביים שהוטלו על אדם הראשון ואשתו ליישוב העולם וקיומו, הוטל עליו גם איסור האכילה מעץ הדעת, ושם, במעבר על איסור זה, גם התרחש החטא הראשון.
העשה והלא-תעשה ירדו כרוכים יחדיו לעולמנו והם מלווים אותנו בכל עת ובכל שעה. כאשר בחלק מן המצוות, העשה והלא-תעשה הם ממש שני הצדדים של מטבע אחד, כמו מצוות אכילת מצה ואיסור אכילת חמץ בפסח שחגגנו זה עתה.
ב. הגבולות שבין האסור, המותר והמצווה הם לפעמים חדים וברורים. שור, כשב או עז מותרים למאכל ואף לקורבן ואילו הגמל, השפן והארנבת אסורים. ההבדל בין בעלי החיים ברור וניכר לעין כל. אולם הגבול בין בהמה שחוטה כשרה לבין נבלה וטרפה הוא לפעמים דק מן הדק. כך הדבר גם בשאר הדוגמאות שמנינו לעיל: היכן בדיוק עובר הגבול בין התלהבות של קדושה מבורכת לבין פריצת הגדרות? מתי נכון לבטא צער וכאב ולחדול מסדר החיים הרגיל ומתי ראוי לנשוך שפתיים, להבליג ולהמשיך הלאה?
לחלק מן השאלות האלה ניתן למצוא מענה הלכתי, בספרים או בשאלת חכם, אולם חלק מהן תלויות, כמו בוויכוח בין משה ואהרן על אכילת החטאת, ב"אובנתא דליבא", הבנת הלב. אין אדם יודע מה בלבו של חברו, ולעתים אפילו "ליבא לפומא לא גליא", האדם לא יודע לפרש ולהמשיג את תחושותיו לעצמו.
בתוך העולם הליברלי שסביבנו, שמקדש את ערך החופש לעשות "כרצון איש ואיש" כמו במשתה אחשוורוש, חייבים להיות מודעים לכך שהתורה מחייבת, לצד החרות וקדושת העשייה, להכיר היטב גם את המגבלות על החופש, את הערך של ההימנעות ואת מרחב הקדושה שהן מחוללות.
