בעיני, פסוק המפתח בפרשת קריעת ים סוף הוא הפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד טו). ברגע הדרמטי הזה, ה' דורש ממשה ומעם ישראל לחדול מתפילה ולעבור לעשיה ומלמדנו שבלי פעולה של עם ישראל, לא תהיה ישועה. מקובלנו מרבותינו, שהמסר הזה נכון לכל הדורות ולא רק לימי יציאת מצרים, שלא כמי שסבורים שניתן לנצח מלחמות רק על ידי לימוד תורה, תפילה וצעקה ואין צורך ליטול חרב ולהלחם. בסוף פרשת בשלח יישם משה את השילוב בין תפילה לעשיה גם במלחמת עמלק: הוא עלה אל ראש הגבעה, נשא ידיו לשמים ועודד את ישראל בתפילתו, ויהושע והעם הכו את עמלק לפי חרב.
נשוב ונתבונן עוד בפסוק הזה, שהוא נקודת המפנה במהלך הישועה.
התמיהה העולה מקריאת הפסוק בהקשרו היא, שמשה כלל לא צעק אל ה'. נאמר קודם לכן שהעם יראו מאד וצעקו אל ה'. בד בבד הם פנו אל משה רבנו בתלונה: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:". לכאורה, משה לא הצטרף לצעקתם אלא אדרבה, הרגיע וניחם אותם באמרו: "אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:". אם כן, מדוע אמר ה' למשה שיחדול מלצעוק?
אחד הפתרונות שמציע המדרש לתמיהה זו היא שמשה התכוון להתחיל בתפילה, אבל הקב"ה הקדימו ואמר לו שאין צורך בכך מכיון שכבר שמע את צעקתם של בני ישראל והיא התקבלה לפניו לרצון. יש מדרשים שהסיקו מדברי ה' "מה תצעק אלי" שמשה אכן עמד בתפילה ותחנונים, הגם שהתורה לא כתבה זאת במפורש והוא רק משתמע בעקיפין מדברי ה'. כך פירש גם רש"י, והרמב"ן הוסיף שלא היה צריך לציין במיוחד את זעקת משה כי הוא כלול עם כלל ישראל. ראב"ע מעלה אפשרות נוספת, והיא – שהקב"ה ייחס למשה את זעקת בני ישראל, באשר הוא היה "שלוחם ומלכם".
ר' יצחק עראמה בעל "עקדת יצחק" מציע דרך אחרת הקרובה לפשוטו של מקרא. לדעתו, דברי העידוד שאמר משה לעם: "אל תיראו… " היו צעקת משה אל ה'. מדבריו השתמע שאינו יודע מה יש לעשות, והוא הדריך את העם לנקוט בעמדה של ציפיה פסיבית: "התייצבו וראו". ההמתנה לישועת ה', והדיבור על כך, הם עצמם אופן של קריאה אל ה' וצעקה אליו. יש להוסיף על דבריו ולומר שהפסוק הקודם ל"מה תצעק אלי" הוא "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". פסוק זה מבטא קריאה לה' לפעול ולהציל את העם, מבלי שהם יעשו דבר. והרי זהו טיבה של תפילה וצעקה – הפניית הציפיה לישועה אל ה'.
על כך הגיב ה' ואמר למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו", כלומר, לא עת להאריך בתפילה ולא עת להמתנה פסיבית היא העת הזאת. יש לקום ולעשות מעשה. משה נדרש להרים את מטהו, לנטות את ידו על הים ולבקוע אותו. ואילו על עם ישראל נדרש לנסוע אל תוך הים.
במדרשי חז"ל הרחיבו את הקריאה לפעולה. אחד המדרשים הידועים מספר שנחשון בן עמינדב לא המתין לקריעת הים וקפץ למים, תוך סיכון חייו (סוטה לז ע"א ומדרשים). בכך חידדו חכמים את ההבנה, שנדרשת פעולה לצד התפילה, ולא די בהמתנה פסיבית לישועה. בתארם את הסיכון בטביעה שנטל עליו נחשון בן עמינדב, הם מבארים שהמעשה הנדרש אינו מעשה סמלי צנוע, אלא פעולה של אומץ וגבורה, הסתכנות והקרבה.
בדורותינו למדנו שכך היא ישועתם של ישראל תמיד. תקומת העם בארצו היא תוצאה של אלפי שנות תפילה לגאולה, אך בכך לא היה די. נחוצה הייתה פעולתם של יחידים ושל חבורות כדי להתחיל את המהלך של שיבת ציון ולכונן של הארגונים והמוסדות של התנועה הציונית, שהביאו בסופו של דבר להקמת המדינה. לא בכדי קראו הביל"ויים לתנועתם בתחילה דאבי"ו, ראשי תיבות: "דבר אל בני ישראל ויסעו", בהמשך שינוי את השם לביל"ו, ראשי תיבות: בית יעקב לכו ונלכה.
בימים אלה ממש אנו שבים ורואים, שהקב"ה מחולל עמנו ניסים גדולים של הצלה וישועה, נצחונות והישגים במלחמה, אבל כדי שהמכות יונחתו על ראשם של אויבינו, נחוצה מעורבות פעילה של צה"ל וכוחות הבטחון.
מבית מדרשה של החסידות הבעש"טית למדנו, שיציאת מצרים אינה רק מאורע היסטורי-לאומי, אלא גם חוויה אנושית, אישית ופרטית. כל אדם שרוי במצרים שונים ומשונים במהלך ימי חייו, והוא מתפלל לישועה מהם. לפני כל אדם עומדים לפעמים מחסומים להתקדמות, שהם בבחינת ים סוף, והוא צועק לה' שיסייע לו לפרוץ דרך ולצעוד קדימה אל ארץ טובה המזומנת לו. מפרשת קריעת ים סוף נמצאנו למדים, שלא די בתפילה וזעקה. כדי להחלץ מן המצרים, ולהסיר את החסמים העומדים בפניו, עלינו לפעול. לפעמים נדרשת פעולה שיש בה עוז וגבורה, נטילת סיכונים ונכונות להפגע.
סיפורו של נחשון בן עמינדב מוסיף עוד קומה למחויבות הזאת. כאשר אדם נמצא עם חבורה של אנשים במיצר ובמצוקה, מוטלת על כולם החובה להתפלל וגם לפעול. האדם נדרש שלא לחכות ולראות איך יתנהגו ומה יעשו האחרים. אם הוא מבין שצריך לפעול בעוז ובגבורה, עליו לקפוץ למים ראשון, בתקווה שיזכה בסיעתא דשמיא להיות פורץ הדרך, ובעקבותיו יבואו הרבים.
פעולתו של נחשון בן עמינדב מעידה על אישיות של מנהיג, הנוטל אחריות ופועל, כאבי שבטו יהודה שנטל אחריות על בנימין ועל המשפחה כולה בעת המשבר עם המשנה למלך מצרים. ולכן זכה לברכתו של יעקב: "יהודה אתה יודוך אחיך … ישתחוו לך בני אמך".
גם מי שלא ניחן בכישורי מנהיגות של נחשון, חייב להכיר בכך שהוא מחויב בעשיה פעולה כדי להתקדם לקראת מימוש תפילותיו ותקוותיו.
שבת שלום, חג שמח וישועה קרובה לבוא
