יש עונות שנכנסות לחיים שלך כמו שיר שאת מכירה מילדות. חורף מתכרבל איתך, קיץ מזיע איתך, סתיו משאיר אותך מהורהרת. אבל האביב – האביב הוא כמו בת דודה ממשפחה רחוקה שכולם נורא מתרגשים ממנה, ורק את זוכרת שהיא תקעה לך מסטיק בשיער כשהיית בת שש. כולם עומדים בדלת וצוהלים "איך יודעים שבא אביב", ורק את עומדת מאחור, משפשפת את העיניים, מתעטשת על המרפק וחושבת: באמת לא יכולתם להביא משהו אחר?
יש אנשים שכשמתחיל האביב מרגישים שהם יוצאים מחורף תרבותי. הם מנערים מעליהם את הכבדות, קונים נעליים עם חורים באזור הבהונות, מצטיידים בקופסת ענבים שעלתה כמו משכורת חציונית במשק ומכריזים באינסטגרם שזהו, "החיים חוזרים". הייתי מאוד רוצה להיות ביניהם, משום שזה גם חודש היומולדת שלי, אבל מרגע שהאביב נוחת אני מתחילה לפרוח. גרד בידיים, פריחה באזור הסנדלים, וכל מגע עם רצועת עור מרגיש כמו ויכוח פוליטי בפייסבוק: מעקצץ, מגרד, ולא נגמר. בתור ילדה הייתי סוגרת את האביב כולו ברצף של טקסי התמרחות: משחות, אבקות, טלק, מה לא. היו יכולים להקרין עליי שקופיות של "החיים" וללמד ביולוגיה דרך התפרחות שלי.
האביב תמיד היה בשבילי סוג של טרגדיה יוונית עם תפאורת פרגים. עונה אחת בשנה שאמורה להיות יפהפייה – ובאמת, אם נניח בצד את סופות האבק וההסתבכות התמידית בין השיער שלי לגרגרי החול שמגיעים מהוואדי אז וואלה, יש לה רגעים. אבל בגדול, האביב הוא עונת הסבל הפוטוגני. הכול נראה נהדר: השקדיות מלבלבות, החולצות הקצרות חוזרות, העם מתלכד לרגע סביב אש וארטיק לימון. פסח מאחורינו, יום העצמאות לפנינו, שבועות עם כל הגבינות האלה באופק. והייתי שמחה מאוד ליהנות מזה, באמת. אבל אני עסוקה מדי בלשרוד את התופת שמתחוללת לי כרגע בתוך הסינוסים.
יש משהו אכזרי בזה שהעונה הכי סימפטית בלוח השנה מתפקדת גם כעינוי סיני. נגיד, סופות חול. לא ברור לי איך דבר כזה בכלל קורה. מה זה סופה של חול? למה החול לא יכול להישאר במקום שלו? האם מישהו ניער שטיחים במדבר סהרה וזה הגיע אלינו? את יוצאת לריצה וחוזרת עם גרון של נהג משאית מצרי אחרי שלושים שנה על הכביש. המזגן, שעבד מצוין בחורף כשרצית אוויר חם, פתאום מפתח אישיות של מתבגר מרדני כשאת מבקשת קירור. ודי מדהים שזה בדיוק הזמן שבו אנשים מבצעים את ניקיונות הבית. כי באמת, אין דבר מתאים יותר מלהזיז רהיטים ולנקות אבק בזמן שהטבע מתנהג כמו די־ג'יי שיכור בסוף מסיבה, ומרים עליך שקיות ניילון נטושות, עלים יבשים, ניירות חסרי חשיבות ואפילו את הכיסא פלסטיק שהיה פעם לבן ועכשיו הוא חום. הכול מרקד בסערה אקראית שאין בה יופי, רק אנרכיה של חלקיקים לא ברורים.
ובכל זאת, אנחנו אוחזים במעין התעקשות בלתי ברורה לייחס לבואו של האביב גם איזו תנועה פנימית של התחדשות, של פריחה ורוממות רוח. כמו שכתב פעם אלבר קאמי: "בעיצומו של החורף גיליתי שיש בתוכי קיץ בלתי מנוצח". ואולי האביב הוא הרגע שבו הקיץ הפנימי מנסה לפרוץ החוצה, אבל נתקע לך בגרון כי שכחת לקחת אנטיהיסטמין. האביב מבלבל. הוא מנסה להיות הכול: גם חג וגם מגפה. גם תקווה וגם קריזה. והכי גרוע – אף פעם לא ברור אם הוא בא להישאר או שהוא רק קופץ לרגע לבדוק מה המצב. ועדיין, ואולי דווקא בגלל כל זה, האביב נראה כל כך אנושי. כולו התלהבות שנחנקת מעצמה, רצון טוב עטוף בענן אבק, רומנטיקה עם נזלת. הוא בא ללמד אותנו שאי אפשר לקבל הכול נקי. שגם ביופי, כמו בבגדים אחרי מדורה בל"ג בעומר, יש ריח חזק שצריך ללמוד לחיות איתו.
אז ברוך שובך אביב. לא התגעגענו, אבל איכשהו גם לא היינו מוכנים לוותר עליך. אתה כמו דודה מהצפון שהביאה עוגת פרג: חונקת, קצת לא רלוונטית, אבל מוסיפה את השם שלך לצוואה למרות שבקושי התקשרת בחגים. אני מנסה לשרוד אותך ולפעמים זה כמו הפריחה מאלקטרז, רק שאין לי את קלינט איסטווד שיציל אותי. ובסופו של דבר האביב הזה מצליח להזכיר לי שבתוך כל האי־נוחות, גם אני מתחילה לפרוח מחדש. לא בצורה הוליוודית. לא כמו שומר מסך יפה עם שדות פרחים, יותר כמו סרפד עיקש שצומח באמצע אי תנועה. אבל היי, גם זו דרך לחגוג את העונה.
rachelm@makorrishon.co.il
