תקציב המדינה לשנת 2025 טרם עבר בכנסת. חודשיים לתוך שנת התקציב, ושלושה חודשים אחרי המועד החוקי הרצוי לאישור התקציב, ההישג היחיד של הממשלה הוא הצלחתה לאשר את הכספים הקואליציוניים. אלה אושרו בישיבת ממשלה בליל שלישי השבוע – בהיעדרם של שר האוצר, שטס לביקור בזק בארצות הברית, ושל מנכ"ל משרדו, שסיים את כהונתו ומחליפו טרם נכנס לתפקיד. בינתיים הממשלה מתנהלת מחודש לחודש בתקציב המשכי של 1/12 מהתקציב הקודם, ללא אפשרות לקדם תוכניות או פרויקטים חדשים, או לעדכן סדרי עדיפויות.
לא שאפשר לקדם יותר מדי פרויקטים חדשים, נוכח הקיצוצים הנרחבים שהשית התקציב הנוכחי על כל משרדי הממשלה. שר האוצר הסביר לנו במשך חודשים ארוכים שמדובר בתקציב הכרחי ואחראי, שהמלחמה מחייבת הידוק חגורה ושהאזרחים יצטרכו לשלם יותר במיסים ולקבל פחות שירותים, אבל האתגרים הביטחוניים החדשים לא מותירים לנו ברירה. אך כאשר מביטים ברשימת הכספים הקואליציוניים שהממשלה אישרה השבוע, קצת קשה להאמין לאמירות הללו. זוהי רשימה ארוכה של תקציבים מגזריים במפגיע ונישתיים להחריד, שהממשלה מצאה לנכון להעביר כאשר האמון הציבורי בה שואף לתחתית.
הרשימה הזו כוללת תוספת של 1.3 מיליארד שקלים לתקציב הישיבות החרדיות, שהיא רק ההתחלה. זה ממשיך באינספור תקציבים לחינוך החרדי: 75 מיליון שקלים ל"שעות תמרוץ וטיפוח במוסדות המוכר שאינו רשמי ומוסדות הפטור"; 33 מיליון ללימודי תעודת הנדסאות במסגרת הסמינרים לנשים חרדיות; 20 מיליון ל"הגדלת ערך השעה במוסדות הפטור"; 50 מיליון להגדלת הסבסוד לצהרונים במוסדות המוכר שאינו רשמי ומוסדות הפטור; 70 מיליון ל"תמיכה בתרבות יהודית חרדית"; 8 מיליון לגופי תיאום וקישור של הישיבות מול הצבא; 15 מיליון לשרתים ומזכירים במוסדות הפטור; 60 מיליון לתלמידי ישיבות מחו"ל, ו־68 מיליון לרשות לפיתוח כלכלי־חברתי של המגזר החרדי. סעיף מקומם במיוחד הוא 28 מיליון שקלים ל"מניעת נשירה בישיבות", במקום לשלוח את הצעירים הללו לשורות צבא ההגנה לישראל, המשווע לכל לוחם.
סעיף מקומם במיוחד הוא 28 מיליון שקלים ל"מניעת נשירה בישיבות", במקום לשלוח את הצעירים הללו לשורות צבא ההגנה לישראל, המשווע לכל לוחם
בתוך הסעיפים הרבים מסתתר סעיף מדהים נוסף: 5 מיליון שקלים מיועדים למשרד ראש הממשלה, לטובת "מערכת שקיפות הורים לגבי התוכניות החיצוניות הנלמדות בבתי הספר". מטרה ראויה ללא ספק, אלא שהסעיף כולל את האמירה כי המערכת הזאת "נפרדת מהמערכות של משרד החינוך", מה שכבר מעלה את השאלה מדוע צריך שתיים כאלה. נוסף על כך, פיתוח המערכת עולה 2 מיליון שקלים, ואילו שלושת המיליונים האחרים הם לטובת "שיווקה, פרסומה והנגשתה של מערכת השקיפות לכלל הציבור". מערכת שקיפות שלשקף אותה לציבור עולה יותר מאשר לייצר אותה. שקוף שזה הולך לעבוד.
כל הכספים הללו נוספים על תקציבי המשרדים בעצמם. הם מוגדרים "קואליציוניים" משום שהם נובעים מהסכמות פוליטיות, ואינם חלק מהתקציב הבסיסי של המשרד. ההגדרה הזאת מביאה לכך שיש צורך בבדיקה פרטנית ובחוות דעת משפטית על כל תקציב כזה. באופן טבעי, הם נמצאים תמיד תחת ביקורת ציבורית נרחבת.
שר האוצר סמוטריץ' טוען מצידו כי אין משמעות אמיתית להגדרה של תקציב מסוים כ"קואליציוני". לדבריו זהו עניין של נוהג בלבד, וגם תקציבים חשובים וקבועים חוסים באופן מסורתי תחת ההגדרה הזו. כך למשל תקציבים לתנועות הנוער, לכפרי סטודנטים, לנוער בסיכון, לשנת שירות, למכינות ולמתנ"סים, לארגוני בריאות כמו מד"א, זק"א ועזר מציון, או תקציבים לתחזוקת מנהרות הכותל ותוספת תקציב ליד ושם. לטענתו, באגף התקציבים ובייעוץ המשפטי מתעקשים להשאיר את הכספים הללו כ"קואליציוניים" ולצבוע את כולם בגוונים פוליטיים, אף שהם בהחלט יכולים וצריכים להיות חלק מבסיס התקציב. בין התקציבים הראויים הללו לדעת סמוטריץ', נמצאים תקציבים רבים המיועדים להתיישבות ביהודה ושומרון, כמו מענקים ביטחוניים בסך 40 מיליון שקלים לרשויות ביו"ש, תקציבים לשמירה על אתרים ארכיאולוגיים ועל שטחים פתוחים ביו"ש, ותקצוב ישיבות ההסדר וישיבות שמעודדות גיוס ונמצאות בקו העימות.
בפועל, חלק ניכר מהכספים הקואליציוניים מצדיק את שמו והולך למטרות מגזריות שמעניינות מפלגות מסוימות. נכון, כל ממשלה עושה את זה, אבל לא כל ממשלה עושה את זה בזמן מלחמה ובמקביל לקיצוצים עמוקים ולהעלאת מיסים. נכון גם שאף ממשלה לא ביטלה לחלוטין את תקציב הישיבות החרדיות, אבל חלקן צמצמו אותו. הממשלה הנוכחית, לעומת זאת, מגדילה אותו מאוד.
השרים החרדים שואפים מצידם להכניס כמה שיותר מהכספים הללו אל בסיס התקציב, וכך גם שרי הציונות הדתית. שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף הצביע השבוע בממשלה נגד התקציב, לא משום שהוא לא מרוצה מהתקציבים הנדיבים שהמגזר החרדי מקבל, אלא כי הוא דורש שהסכומים הללו ייכנסו לבסיס התקציב ויישארו חלק קבוע ממנו, גם אם מפלגתו לא תהיה בקואליציה. המאבק הזה זכה להצלחה חלקית: מתוך 5 מיליארד שקלים קואליציוניים, רק מיליארד השקלים המיועדים לתקציב הישיבות החרדיות נכנסו לבסיס התקציב; לא תנועות הנוער ולא יד ושם.
עבודת נמלים
מאז שהנשיא טראמפ נכנס לבית הלבן, המשרד החדש "ליעילות ממשלתית" (DOGE) מטיל אימה על המגזר הציבורי האמריקני. בארצות הברית סוגרים סוכנויות שלמות, מקצצים מיליארדי דולרים ומפטרים עשרות אלפי עובדים. אצלנו, לעומת זאת, ישנם ההסתדרות וארגוני המורים. בכל רגע נתון, יותר ממחצית עובדי המגזר הציבורי נמצאים בסכסוך עבודה כזה או אחר, ונבחרי הציבור שלנו לא רק שלא נלחמים בבירוקרטיה ובהסתדרות ששולטים בפועל בשירות הציבורי – אלא מתמסרים לרצונותיהם ומחזרים אחריהם בכל הזדמנות.
רק בשבוע שעבר, בעקבות שביתה של עובדי משרד הפנים במעברי הגבול, שרת התחבורה מירי רגב הזדעקה וטענה כי "איום השביתה במעברי הגבול הוא פגיעה חמורה באזרחי ישראל ובכלכלת המדינה". זה לא הפריע לה לדרוש שניהול המעברים יועבר ממשרד הפנים אל רשות שדות התעופה, גוף שכידוע אינו שובת אף פעם, מלבד בחודש אוגוסט, בשיא עונת התיירות, או כאשר ממשלת ישראל מבקשת לבטל את עילת הסבירות או לפטר את שר הביטחון.
אבל יש גם חדשות טובות: אותה מירי רגב העבירה השבוע את ההסדרה בנמלי הים, שכללה שורה של הקלות רגולטוריות לנמלי הים. 98% מהסחר הבינלאומי של ישראל מתבצע דרך נמלי הים. אלא שבחודשים האחרונים, כמו בתקופת הקורונה, משתרכים מחוץ לנמל אשדוד פקקים ארוכים של אוניות משא שמחכות לתורן לפרוק את הסחורה. נמל אשדוד הוא הנמל הממשלתי האחרון, ובאופן לא מפתיע גם זה שמתפקד הכי פחות טוב מהאחרים. כיוון שהוא הנמל היחיד באזור המרכז שמורשה לפרוק מטען כללי וצובר, וכאמור הוא אינו מתאפיין ביעילות יתרה, נוצר פקק. כל יום עיכוב של אונייה מחוץ לנמל, משמעותו מיליוני שקלים בקנסות ועלויות לחברת השינוע וליבואן; אלה מתגלגלים כמובן למחיר שהצרכן משלם בסופר.
כעת במסגרת ההסדרה, גם נמלי המפרץ והדרום קיבלו את האפשרות לפרוק מטען כללי וצובר. למעשה מאז הקורונה הם עשו זאת במשך שנתיים, מה שעזר להפחית את העומסים על הנמלים האחרים ולצמצם את זמן ההמתנה לפריקת המטענים. יש להם התשתיות המתאימות לפריקת מטענים כאלה, אף שזה לא ייעודם העיקרי. הסיבה היחידה שהדבר לא התאפשר היא התנגדות ועדי העובדים של נמל אשדוד. במסגרת ההסכמים שנחתמו עם ועדי העובדים, הם דרשו להישאר מונופול בתחום המטען הכללי והצובר, וכי הנמלים החדשים יורשו להתחרות בהם בתחום המכולות בלבד. העניין הוא שדווקא אלה האוניות שעומדות בתור ארוך מחוץ לנמל, ובמשרד התחבורה סירבו במשך חודשים ארוכים לחתום על היתר מיוחד שיאפשר להם לפרוק אותן.
עכשיו, כאשר גם הנמלים החדשים יוכלו לפרוק מטען כללי, הפקק צפוי להשתחרר במהרה, וישראל תוכל להתנהל כמו מדינה מתוקנת בעולם הסחר הבינלאומי. בתמורה קיבל נמל אשדוד את מה שוועדי העובדים שלו דרשו במשך זמן רב: רציף 25 יועבר לשימוש נמל אשדוד. זהו רציף שהוקם על ידי חברת נמלי ישראל, במטרה לשמש עתודה להרחבת המסחר. כעת הוא יועבר לנמל אשדוד ללא מכרז, תמורת הסכמתם לאפשר לנמל הדרום השכן לפרוק מטען כללי.
אנומליה נוספת שנוצרה בעקבות הכוח הבלתי סביר של ועדי העובדים, וגם היא נפתרה סוף־סוף לאחרונה, נוגעת לנמל מספנות ישראל בחיפה. עם הקמתו ב־2008 הוא הורשה לפרוק מטען כללי עד תקרה של 5% מסך המטען שמגיע לישראל. המגבלה הזאת הוחלה עליו אך ורק בעקבות דרישה של ההסתדרות ושל ועדי העובדים בנמלים הממשלתיים. שם לא רצו תחרות גדולה מדי, שעלולה חלילה להביא לצעדי התייעלות בנמל וגם משפיעה ישירות על שכרם, שחלקו מחושב לפי כמות המטענים שהם פורקים. במסגרת צעדי ההסדרה, הוסרה גם המגבלה ההיסטורית והמיותרת הזאת.
בשעה טובה ניתן לומר שכעת ישנה תחרות רחבה ופתוחה בנמלי הים. בישראל קיימים שישה נמלים פעילים, וכולם יכולים לפעול כעת בכל תחום וללא מגבלות. נמל אשדוד הוא היחיד שנותר בבעלות ממשלתית. מדדי התפוקה שלו לא מעידים על הצטיינות יתרה, אבל עכשיו יש חלופה. תהליך ההסדרה שם סוף לדרישות השונות של ועדי העובדים, שכל תכליתן להצר את צעדי מתחריהם, לצמצם את התחרות ולהגדיל את רווחיהם על חשבון הכלכלה הישראלית. אחרי עשרים שנה של ניסיונות לקדם רפורמה בנמלי הים, היא סוף־סוף הושלמה. זה צעד חשוב, אבל לעולם אין להמעיט ביכולתם של ועדי עובדים להערים מכשולים נוספים ולייצר סכסוכים חדשים.
רעש תעשייתי
עם כניסתה לתפקידה שלחה שרת החינוך החדשה של ארה"ב, לינדה מקמהן, מכתב לעובדי המשרד ובו הבהירה כי "משימתנו היא לכבד את רצון העם האמריקאי ואת הנשיא הנבחר, שהטיל עלינו את המשימה למגר במהירות ובאחריות את הבירוקרטיה המנופחת במשרד זה". מקמהן התייחסה לכוונה של טראמפ לסגור את משרד החינוך הפדרלי בכללותו. בישראל, לעומת זאת, ארגון המורים שוב מאיים בעיצומים, ומשרד החינוך מקדם תוכנת בינה מלאכותית שלא עובדת.
בהסכם שנחתם מול יו"ר ארגון המורים רן ארז בספטמבר האחרון, אחרי שנתיים של עיצומים ושביתות, נחתם גם סעיף "שקט תעשייתי". ארגון המורים התחייב בו שלא לצאת לשביתה ולא לפתוח בעיצומים עד 2029. וראו זה פלא, חודשים ספורים חלפו, והארגון הוציא הודעה כי אין לקיים פעילות אחרי השעה 15:30 ואין לקיים פעילות מכל סוג מחוץ לכותלי בית הספר, ובכלל זה טיולים שנתיים, מסע ישראלי, סיורים וכדומה. העניין הגיע לבית הדין לעבודה, וזה הוציא צו מניעה וקבע כי קיימת התחייבות של הארגון שלא לנקוט עיצומים.
ארגון המורים מצידו טוען שבוצעו הפרות של ההסכם, ואולם כאשר מיישמים הסכמים שמשנים סדרים יסודיים במערכת גדולה, תמיד יש חריקות בתחילת הדרך. רן ארז פשוט מכור לסכסוכים. במשך שלושים שנותיו בתפקיד לא הייתה שנה אחת שהוא לא הכריז בה על שביתה, יצא לשביתה או איים באחת כזו. אחרי כל הסכם שהוא חותם עליו, הוא מוצא עילה להמשיך את הסכסוך ולהחזיר את הסוגיה לסדר היום. כשיש לך בידיים נשק כמו שביתה כללית במערכת החינוך העל־יסודית, לא קשה להיות בכותרות. רק בשנה שעברה הוא הגיע להסכמות עם משרד החינוך, וחודשים אחר כך שוב החזיר את המערכת לעיצומים ושביתה.
אשמה לא פחותה מוטלת על בית הדין לעבודה. לפני חודש בלבד הוא פסק שמשרד האוצר אינו יכול להפחית את שכרם של מורים ששבתו בתחילת שנת הלימודים. בעולם חוקי העבודה מתקיים מאזן כוח: העובדים מקבלים את זכות השביתה, והמעסיק לא יכול לפטר או להחליף אותם בזמן השביתה – אבל המחיר הוא שהם לא מקבלים שכר. ללא הסנקציה היחידה הזו, מה ימנע מעובדים לצאת לשביתה ממושכת עד אין קץ? מי שיכול לצאת לשביתה, להיעדר מעבודתו ולהמשיך לקבל שכר כרגיל, מה ימנע ממנו למרוח סכסוכי עבודה ללא תכלית? ואכן, באותו יום שבו יצאה הפסיקה המדוברת, הכריז ארגון המורים על סכסוך עבודה חדש. ככה זה כשבית הדין מוריד מהשולחן את תג המחיר הבסיסי של השביתה. מי שכן משלמים את המחיר הם התלמידים, שכבר עברו בשנים האחרונות מגפה עולמית ומלחמה ממושכת, והחינוך והלמידה שלהם נפגעו קשות.
