מבול התחקירים העצמיים של גופי הביטחון לא מעניק בינתיים תמונה בהירה לציבור, שטובע במידע שנשפך עליו. זו תערובת של אינפורמציה מקומית ורוחבית, עיקר וטפל, כשלים טקטיים וגבורה עילאית. לפעמים שלושה או ארבעה תחקירים מתפרסמים ביום אחד. מידע רב מסתתר בין קפליהם ומאחורי הכותרות שעוסקות באישי ובסנסציוני ולא מגיעות לתובנות העקרוניות.
קריאה בתחקירים היא צלילה לתערובת של כתבי אישום וכתב הגנה. חלק ממנסחיהם מתייעצים במקביל בעורכי דין. אחרים עומסים על שכמם אחריות ללא גבול כדי להתמודד עם ייסורי המצפון. יש שם הרבה מסקנות טקטיות נחוצות וגם הרבה נתונים ידועים, כך שגם אחרי קריאה לא מתבררת איזו תובנה מסדרת ויוצאת דופן. כמעט הכול כבר נאמר. החלקים ה"משעממים" יותר הם החשובים מבחינת הפקת הלקחים המיידית, בנוגע לתפיסות מודיעין, ניהול ארגוני והיערכות מבצעית, שלא תוכל להמתין להכרעה על מודל החקירה הלאומית.
תחקיר השב"כ, שרובו חסוי מעין הציבור, הפנה אצבעות גם אל המדיניות עצמה. שב"כ הסביר את טעויותיו ומהיכן צמחו, אבל לא התנער מאחריותו הבסיסית. רונן בר נושא באחריותו למחדל, וכתב ביושר שאם שב"כ היה פועל אחרת, הטבח היה נמנע. אלא שהדו"ח עצמו עורך הפרדה בין הכשל המודיעיני החריף ואי מתן ההתראה, שהם באחריות שב"כ (ואמ"ן, שגם אי הסנכרון ביניהם פגע במדינה), ובין בניין הכוח של חמאס, שהושפע מהחלטות מדיניות: הזרמת הכסף הקטארי, והימנעות מאישור פעולות התקפיות.
האתגר הראשון של הרמטכ"ל החדש יהיה בהרחבת השותפות בנטל. הצהרת הכוונות בנאום הפתיחה שלו תיבחן במעשים
מטבע הדברים, הקשב הציבורי מוטה לשאלת פיטוריו או התפטרותו של ראש השב"כ. אחרי שהלוי וקצינים בכירים אחרים פרשו ושר הביטחון פוטר, נותרו רק הוא ונתניהו ממעגל האחראים הבכיר. בר יודע שלא יוכל לסיים את הקדנציה באופן טבעי. הדילמה שלו היא רק על עיתוי ההתפטרות, וקשורה בעתיד השב"כ. האם גורל הארגון יהיה כמו זה של המשטרה, על טענות הפוליטיזציה, או כמו צה"ל, שהשבוע בוצעה בו העברת מקל בקונצנזוס רחב?
מבחינת תפקידו, השב"כ נמצא בעמדת ביניים, בצללים. הוא אמון על ענייני ביטחון, אבל מנהל גם חקירות ומופקד על שמירת הדמוקרטיה. שני היעדים הערכיים שהציג ראש השירות לפני הפרישה, השבת כל החטופים והקמת ועדת חקירה, לא יכולים להיות תנאי לסיום תפקיד ותירוץ לאי מימוש אחריות. הסעיף האמיתי שמטריד אותו מקופל דווקא בדבריו על העברת המקל לאחד משני סגניו. גם כאן לא הוא הקובע, אבל ככל שגם הוא וגם נתניהו יברכו על זהות ראש השב"כ הבא, יציבות הארגון תישמר וגם ההסכמה הלאומית. אחד מהסגנים שסימן בר הוא מ', שצורף באחרונה על ידי ראש הממשלה לצוות המו"מ בעניין החטופים. יש לו שעות רבות מול הדרג המדיני, והוא נחשב מוסכם ומוערך. מינויו יהיה דומה לבחירה באייל זמיר. אי אפשר לטשטש את הבעייתיות בכך שממשלת המחדל ממנה את מי שאמור לשקם את הצבא, והוא הדין בשב"כ. אבל תמיכה מקיר לקיר במועמד טבעי, תרכך את האבסורד.
המסקנות לסל
כאשר כולם מדברים על ועדת חקירה ממלכתית, כדאי להיזכר במה שנעשה בהמלצות הוועדה הקודמת. היום מלאה שנה בדיוק להגשת הדו"ח הסופי של ועדת מירון. זה היה דו"ח מפורט, מעמיק, עם המלצות רוחב ולקחים למניעת אסון עתידי. ההמלצות האישיות שלה היו חדות בהיקף האחריות אבל מרוסנות בסנקציות, ולא הובילו לפיטוריו של איש. חלק מהמעורבים כבר התפטרו בעצמם, אחרים התקדמו לתפקידים אחרים. אפילו המפכ"ל ניצל מהדחה בגלל המלחמה, ונבחרי הציבור הותרו למשפט הציבור. רק לאחרונה, כמה סמלי, ראש מועצת מרום־גליל, שספג בדו"ח ביקורת חריפה ביותר, נבחר לקדנציה נוספת.
הרכב הוועדה נבחר בתבונה על ידי נשיאת העליון דאז, אסתר חיות. היא העמידה בראש את מרים נאור (שהוחלפה לאחר פטירתה בשופטת ברלינר), ולצידה את האלוף ויו"ר טבע לשעבר שלמה ינאי מחד, וראש עיריית בני־ברק לשעבר הרב מרדכי קרליץ מאידך. את ועדת החקירה ההיא ניסה נתניהו לסכל בכל דרך. היא קמה רק בחסות חילופי השלטון, אבל הפכה מקובלת על הציבור החרדי ושרדה את ניסיונות הדה־לגיטימציה נגד חבריה. אלא שעד שהוגשו המסקנות הספיק נתניהו לשוב ללשכת ראש הממשלה, ומשם מסמס אותן ביסודיות. עד עכשיו, שנה אחרי הגשת הדו"ח, ממשלת ישראל לא אימצה את ההמלצות. מתחם הקבר לא הופקע. ההילולות אומנם מנוהלות אחרת, ובייעוץ משפטי צמוד, אבל בלי הטמעה מלאה של הדו"ח. וגם: ההליכים הפליליים נגד המעורבים לא חודשו. היועמ"ש החליט לחדול את החקירות עד להשלמת מלאכת הוועדה, אבל גם שנה אחרי שהוועדה המליצה על חידוש ההליכים נגד חלק מהנחקרים, ההחלטה תקועה בלשכת היועמ"שית ופרקליט המדינה. משפחות ההרוגים פנו כמה פעמים אל ראשי מערכת האכיפה. בתחילה נענו שהנושא נבחן על ידי הדרגים הבכירים, הפניות האחרונות אפילו לא זכו לתגובה.
במובן הזה, ועדת החקירה אומנם סימנה אשמים, אבל דחתה ואולי חסכה מהם לחלוטין את מתן הדין הפלילי על הרשלנות שהביאה למותם של 45 אזרחים. החקירות גם זוהמו ושובשו בזמן הזה, כך שארבע שנים אחרי האסון, ספק אם אי־פעם יחודש ההליך הפלילי. עם תקדים כזה, אולי נתניהו עצמו ישקול מחדש את עמדתו ביחס לוועדת חקירה. את המסקנות נפגוש בעשור הבא.
נתן את ההוראה
האתגר הראשון של הרמטכ"ל החדש ביחסי צבא־חברה, ובעיקר בחובתו מול ציבור משרתי המילואים, יהיה בהרחבת השותפות בנטל. הצהרת הכוונות בנאום הפתיחה שלו תיבחן במעשים, שעשויים להיות מורכבים. חוק גיוס אין בינתיים, למרות איומי גולדקנופף לפרק את הממשלה. יו"ר אגודת ישראל הצביע לבדו בממשלה נגד הכספים הקואליציוניים, כולל המיליארדים שמופנים למגזרו. בניגוד לאינסטינקט הפוליטי של הבלטת הישגים, הוא כרגע משווק לציבור כישלונות, עדות לכך שהפור נפל: האדמו"ר מגור כבר נתן את ההוראה לפרוש מהממשלה אם יעבור תקציב לפני חוק גיוס. זה יקרה כמה ימים לפני העברת התקציב, כדי שגולדקנופף, השר הנורווגי, יספיק לחזור לכנסת ולהצביע נגד. אם יגרור איתו עוד כמה ח"כים מיהדות התורה, זה יהיה צמוד עבור קואליציית נתניהו ללא בן־גביר, מה שיעלה מאוד את המחיר של אצבעות עוצמה יהודית.
האתגר של גולדקנופף הוא לכפות את הפרישה גם על גפני. הסיכוי לכך נמוך אבל לא אפסי. גפני טוען שהפלת הממשלה תהיה "כניעה לטרור" של האופוזיציה, שמשתמשת בגיוס כדי להפיל את נתניהו, אבל בציבור שלו יש אובדן סבלנות מול עצירת התקציב למעונות שנכנסה לתוקף. לגולדקנופף נותרו שלושה שבועות של קמפיין פנים־מגזרי כדי לדחוק את הליטאים החוצה ולהעמיד את נתניהו על קרני הדילמה. על דרעי אין מה לדבר. בוחריו לא יסלחו לו אם יפיל את התקציב ואת הממשלה, רבניו לא יסלחו לו אם יעביר חוק גיוס פשרני מבחינתם. בין אלו לאלו, הוא מעדיף לא לבצע שום פנייה חדה.
