בני הר־אבן, אביו של רס"ן שילה הר־אבן שנפל במוצב נחל־עוז ב־7 באוקטובר, ציפה לתחקיר הצה"לי הרשמי שפורסם השבוע, אבל כמי שערך בעצמו תחקיר עצמאי במשך שנה וחמישה חודשים כדי להתחקות אחר הנסיבות המדויקות שבהן נפל בנו, הוא הכיר את עיקרי הממצאים; את היקף ועומק המחדלים שסללו את הדרך לאסון הנורא, ואת הגבורה ההירואית שגילו בנו והלוחמים האחרים.
"שמענו כבר לפני זה את הקולות וראינו את הצילומים, ועדיין לקבל תחקיר מפורט זה קשה", הוא אומר. "נעשתה עבודה מדהימה בתחקיר, דקה אחרי דקה. התחקיר הנוקב מרכז את כל הגבורה והטרגדיה של נחל־עוז, וכמובן את הכשלים של מי שאחראי על כל העניין הזה. זה היה נורא לראות את זה בעיניים, לראות את הבן שלך בתוך התופת, לשמוע את העוצמות של החיילים, ולראות את שילה ממשיך להילחם למרות הפציעה, ואת כל מה שעבר עליו בשעות האלה. זה נורא ואיום, זה מטלטל, אני לא יודע להסביר עד כמה. אין לי כוונה להכביר מילים, אני לא חושב שיש מילים לומר על הדבר הזה. כל מי שאשם יודע שהוא אשם".
הר־אבן מסתייג מביטויים כמו שורדים וניצולים, כאשר מדובר בלוחמי צה"ל. "כל אחד מהם היה יכול להיות במקום שילה והאחרים שנהרגו. בסוף אי אפשר לתמצת את מה שהם עברו שם. הייתה נחישות של כל הלוחמים, היה ברור שכל מי שפוגש את האויב נלחם עד טיפת הדם האחרונה".
התחקיר הצה"לי על הקרב במוצב נחל־עוז, שפורסם ביום שני השבוע, משרטט מחדל ביטחוני בלתי נתפס אך גם גילויי גבורה שקשה לתאר מצד החיילים והמפקדים. 53 מהם נפלו בקרב; שבע תצפיתניות נחטפו, ושלושה לוחמי שריון.
בני הר־אבן: "בזכות ההקרבה של שילה והחיילים, אל קיבוץ נחל־עוז חדרו מחבלים מעטים יחסית, ולא הצליחו ליצור בו פוגרום ושואה כמו בקיבוצים אחרים של הקו הראשון"
את התחקיר ערך במשך עשרה חודשים צוות בראשות אל"מ עידו קס, מפקד חטיבת הצנחנים במילואים 551. במסגרת עבודתו אסף אל"מ קס את כל הנתונים, ההודעות והקלטות הקשר, וצפה בשעות רבות של תיעוד ממצלמות צה"ל ואלה של מחבלי חמאס.
בהצגת התחקיר לכתבים הצבאיים קבע קס בבהירות: "זה אחד הכישלונות הכי גדולים באותו יום. זה לא קיבוץ – זה מחנה צבאי, שפוגש בבוקר משהו שאמורים לדעת להתמודד איתו. וזה בלתי מתקבל על הדעת, לא בתוצאות של נפילת המחנה ולא בכמות תומכי הלחימה שנהרגים". כפי שציין אל"מ קס, מדובר במחנה צבאי שממוקם בחזית עם 162 חיילים באותו יום, מהם 90 אוחזי נשק ובהם 81 לוחמים. בנוסף, זהו המקום שבוצעו בו הכי הרבה תקיפות של חיל האוויר באותו יום. הבסיס היה אמור לדעת להתמודד עם מספר המחבלים שהגיעו בגל הראשון ולהדוף את המתקפה. זה לא קרה, והמחנה נפל.
התחקיר מצביע על כשל באופן תפיסת המקום, המרוחק כ־850 מטר מגדר הגבול. הבסיס היה אמור להיות מוצב קדמי, אבל בשל אילוצים כלכליים הוא הפך בפועל למחנה עורפי מבחינת תפיסת האבטחה. הוא לא נוהל בשגרת מוצב ולא הייתה בו דריכות מבצעית מספקת. כך למשל מצביע התחקיר על כך שבעמדת הכניסה לבסיס שפנתה לשטח ישראל הוצב רק שומר אחד. בכל השטח ההיקפי, כולל זה שפונה מערבה לשטח הרצועה, לא הוצבו שומרים.
על אחד המחבלים נמצאה מפת המוצב ששורטטה בדיוק מרבי, והופקה בעזרת מידע מצטבר שחיילים העלו לרשתות החברתיות. חמאס הכיר את פרטי התצפיתניות והמפקדים במוצב, את סידורי הלינה והאבטחה ואת הנהלים בעת אזעקה. אחת התצפיתניות ששבו העידה כי מחבלי חמאס הראו לה מודל של מחנה נחל־עוז שנבנה בתוך עזה, לצורך אימונים. חמאס העריך נכונה כי מרגע תחילת המתקפה עומדים לרשותו 15 דקות כדי להכריע את קו ההגנה ההיקפי של המוצב.
בכל זמן ההתקפה, התצפיתניות בחמ"ל פעלו במקצועיות, בנחישות ובאומץ לב, כך נקבע בתחקיר. הן העבירו תמונת אויב שלמה ונכונה, ועל בסיסה ניהל רס"ן הר־אבן, מ"פ בגדוד 13 של גולני, את הקרב. הר־אבן נפצע אנושות במהלך הקרב, כשהוא וחייליו חתרו למגע מול המחבלים. למרות פציעתו, הוא הוביל שתי התקפות על הפולשים. במתקפה השנייה, הוא ושישה לוחמים תחתיו נפלו למארב בכניסה למוצב. רק חייל אחד, הקשָר, שרד את המארב והמשיך בלחימה עם כוח אחר.
בכל אותו זמן, המחבלים ניסו לפרוץ לחמ"ל ונתקלו בהתנגדות עיקשת של לוחמי גדוד 13 של גולני: סגן נמרוד אלירז, סגן יוחאי דוכן, סמ"ר איתי רון, והגשש רס"ב אברהים ח'רובה. המחבלים קראו ללוחמים להיכנע, והם סירבו. לפי עדויות, חרובה דיבר עם משפחתו ונפרד ממנה, ואמר לתצפיתניות: "כבוד בשבילי למות למענכן ולמען ישראל".
האדם שבמדים
מהתחקיר עולה שרס"ן הר־אבן נלחם בגבורה מרגע פריצת המחבלים הראשון ועד נפילתו, סביב השעה 8:30. עוד לפני תחילת המתקפה הוא היה בכוננות עם שחר, סמוך לגדר. "הוא נסע עם החפ"ק שלו ועוד שני ג'יפים, ובאותו סיור הסביר לחיילים על נקודות התורפה השונות, שאם תהיה חדירה היא כנראה תתבצע מהן", מתאר אביו. "מיד כשמתחילה המתקפה, באמת המחבלים פולשים מכל אותן הנקודות ששילה הזכיר. בהתחלה שילה נלחם מחוץ למוצב, לצורך הגנה על הקיבוצים והאזרחים, אבל אחרי שקיבל ידיעות מהמוצב הוא חזר אליו כדי להציל את החיילים, כולל התצפיתניות".
הר־אבן שולט בכל נבכי התחקיר, זוכר את שמות החברים לקרב שנפלו, את אלה ששרדו, ואת המיקום של כל אחד בבוקר הנורא ההוא. סרטוני הלחימה, שבהם נראית גבורתם של בנו וחבריו, לא הפתיעו אותו. "הסטטוס של שילה בווטסאפ היה 'אני לדודי ודודי לי', עוד בתיכון הוא כתב את זה. המשפט הזה סימן בעיניו את הערבות ההדדית בעם ישראל. זה שילה, אם הוא היה פועל אחרת זה היה מפתיע אותי. זו הנחישות שהייתה לו תמיד, מסירות הנפש, אהבת האדם, האחריות לחיילים שהוא ראה בהם ילדים שלו. ראינו כולנו כמה שהם לא ילדים, כולם היו לוחמים, לוחמי על. ראיתי על שילה לאורך הדרך איך הוא מחנך ומטפח אותם, מחדיר בהם עוצמות והופך אותם לאנשים טובים יותר.
"תמיד הוא דיבר איתם על 'תרבות מנצחת מלחמות'. הייתה לו תפיסת עולם שתרבות מבוססת־ערכים היא זו שתוביל אותך להיות האדם הטוב ביותר, הלוחם הטוב ביותר. כל הזמן הוא דיבר על הרוח, על הלמה ועל האיך. ורואים את התוצאות, רואים את הלחימה העצומה של כולם. שתבינו, ב־6:45 כל הפלוגה כבר הייתה מוכנה, כשהמחבלים מגיעים לעמדות הם כבר פוגשים אש של לוחמים, אבל המאסות של המחבלים שם הן פשוט בלתי נתפסות.
"אני רוצה להגיד פה חד־משמעית, לוחמי פלוגה ב' של גולני נלחמו עד טיפת דמם האחרונה – החל מהמ"פ, דרך הקצינים ועד אחרון החיילים. הם בעצם הצליחו לשבור את ההתקפה של הנוח'בות, למנוע מהם לפרוץ דרך ציר 25 אל היישובים שלאורכו – קיבוץ סעד, שובה, נתיבות והלאה לכיוון באר־שבע. בזכות ההקרבה של שילה והחיילים, אל קיבוץ נחל־עוז חדרו מחבלים מעטים יחסית, ולא הצליחו ליצור בו פוגרום ושואה כמו בקיבוצים אחרים של הקו הראשון".
צילה סיבוני: "ראינו את נאור בסרטונים, איך הוא מוכוון מטרה. רואים שהוא מבין שזה זמן מלחמה, והוא יוצא להילחם בידיעה שהוא יכול להיפגע"
על אומץ ליבו ועל חתירתו למגע הומלץ בתחקיר להעניק לרס"ן הר־אבן את עיטור העוז, וכך גם לרס"ב איברהים ח'רובה ז"ל, שהגן על החמ"ל בחירוף נפש עם עוד שלושה לוחמים ואמר למחבלים שלעולם לא ייכנע. "שילה מועמד לקבל את העיטור, הוא טרם קיבל. אני רוצה להגיד, העיטור הוא לא רק של שילה, הוא של כל פלוגה ב' של גדוד 13 של גולני. מה שהאנשים הצעירים האלה עשו זה מדהים, קשה להבין בכלל עם מה הם התמודדו. כולם נלחמו וכולם נהרגו כשהם בעמדות".
כולם שם נלחמו
סמ"ר נאור סיבוני, מהנופלים בקרב על בסיס נחל־עוז, הוא בנם השלישי של צילה ודקר סיבוני. גם הם לא הופתעו מממצאי התחקיר. "מאז 7 באוקטובר אנחנו אוספים כל הזמן פיסות מידע", אומרת צילה. "תחקרנו את החיילים שהיו עם נאור באותו בוקר, וגם את המפקדים שהגיעו. היינו גם כמה פעמים במוצב, מה שהיום אנחנו קוראים לו מחנה. תמיד חשבנו שזה מוצב, אבל זה מחנה. ראינו שם כל פינה, אספנו פיסות מידע. כך שמה שסיפרו לנו כעת בתחקיר לא חידש לי שום דבר, מלבד לתת עוד הוכחות להפקרות ולמחדלים שהיו שם. ראינו למשל שהייתה פרצה גדולה בגדר, ובמקום לתקן סגרו אותה עם פח. היו שלושה בלוני תצפית שלא עבדו, ועוד מחדלים.
"ראינו את נאור בסרטונים, איך הוא מוכוון מטרה מהרגע הראשון", ממשיכה צילה. "הוא ידע והכיר את הסיטואציה, רואים שהוא מבין שזה זמן מלחמה, והוא יוצא להילחם בידיעה שהוא יכול להיפגע, ובכל זאת. זה האופי של נאור. גם אם היינו מחזירים את הגלגל לאחור, הוא היה פועל בדיוק אותו דבר".
סימן ההיכר של נאור, אומרת אימו, היה חיוך כובש. "לא משנה מה, נאור מחייך, גם כשקשה. נאור שם לנגד עיניו את הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'. אהב אדם באשר הוא אדם, תמיד דאג לחברים שלו, נלחם בעוולות ובחרמות, פתח את ביתנו לילדים שעברו חרם. לצד הכאב העצום אנחנו מתהלכים עם גאווה גדולה, בוחרים לראות את האור מתוך החושך הגדול".
כבר ביום שלפני, 6 באוקטובר, בזמן ההכנות לחג, הייתה לצילה תחושה שעוד רגע פורצת מלחמה. "ניסיתי להרחיק את המחשבה הזו מהראש, אמרתי בטח יהיה איזה סבב קטן, ועד שזה יקרה נאור כבר יעזוב את המוצב. ניסיתי להרגיע את עצמי".
מהיכן נבעו המחשבות האלה?
"נאור עבד מאוד קשה. הוא וחבריו הגיבורים בפלוגה ב' של גולני עבדו סביב השעון במוצב נחל־עוז. אנחנו גרים במושב גילת, רבע שעה נסיעה מהמוצב, וכמה שהיינו קרובים, לא הייתה לנו אפשרות לקפוץ אליו, להקפיץ לו אוכל או משהו דומה, כי תמיד היו לו הפסקות בודדות של כמה דקות, בגלל שכל הזמן היו הפרות סדר על הגדר. המחבלים היו קורעים את הגדר, והם היו רצים לתקן. מלבד זה שנאור לוחם, הוא גם נהג סוואנה שמסיע את כל הלוחמים ואת הטכנאים, אז כל הזמן הוא היה בפעילות. מסיע אותם לתיקונים ומחזיר, מרחיק את מבעירי הצמיגים. אז הרגשנו שמשהו עומד להתרחש. גם נאור והלוחמים, וגם כל התצפיתניות שהתריעו כל הזמן".
אני שומעת תסכול בקול שלך.
"כן, כי צוות התחקיר קבע שצה"ל נכשל במשימה, כישלון אחד גדול, בהגנה על מחנה נחל־עוז. ולצד הכישלון בולטת הלחימה העיקשת והגבורה של החיילים והחיילות. הלוחמים והמפקדים של פלוגה ב' בגולני, ולצידם השריונרים, הבלונאים, כל מי שהיה שם, הם נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, עד הכדור האחרון. לצד התסכול יש תחושת גאווה מאוד גדולה. ערך הרעות היה תמיד לנגד עיניו של נאור, וכך היה גם באותו בוקר שבו הוא יצא להגן על חבריו, על התושבים, עלינו. למחבלים היו תוכניות להגיע עד באר־שבע ונתיבות, אבל הם בלמו אותם".
למרות האובדן הקשה ושורת המחדלים שנחשפו, משפחת סיבוני ממשיכה לתרום ולשרת. "בעלי סמג"ד בפיקוד העורף, והבת שלנו משרתת בצה"ל. צה"ל תמיד היה עניין חשוב בבית. חבל וכואב שהבכירים לא הקשיבו לזוטרים, לחיילים, לתצפיתניות. זה עצוב ומתסכל, אבל כאישה מאמינה אני מאמינה שהכול מאת השם".
