אחרי שגנדי הציע את תוכנית הטרנספר-מרצון שלו, לעג לה איש ציבור מוכּר במונחים שנלקחו מהווי התיכון של זמנו: "הטרנספר היא תוכנית במגמה ביולוגית". שאלו אותו למה הוא מתכוון, והאיש הסביר: "לא הומנית ולא ריאלית". אחרי הצהרת טראמפ, התוכנית הזנוחה הזו עברה משולי-השוליים של הימין למרכז המפה הבינלאומית. בעקבות ההרס המוחלט בעזה, המצפן ההומני שינה את כיוונו; וכשהאיש החזק בעולם דוחף את הרעיון בכוח הפראי האופייני לו, גם השיקול הריאלי נראה אחרת לגמרי.
ימים יגידו מה יהיה עם ההכרזה הזו: האם טראמפ ימשיך להתעקש עליה, או שמא ידלג לרעיונות אחרים? האם המציאות תאפשר את הגשמתה? אם ההצהרה לא תתפוגג כבועת סבון, אם נשיא ארצות הברית ימשיך לקדם אותה בעקשנות, הרי שאפילו אם חלק גדול ממנה לא יתגשם, היא יכולה להתברר כהכרזה המדינית החשובה ביותר במזרח התיכון מאז הצהרת בלפור. עצם ההצהרה מסתמן כאחת התבוסות הגדולות ביותר של הפלשתינים. היא מעבירה למרכז המפה הרעיונית לא רק את רעיון הטרנספר, אלא גם רעיונות חשובים ממנו: את מכלול ההשקפה הלאומית של ריבונות עם ישראל בארצו.
ברשת פוקס ניוז השוו את פגישת טראמפ ונתניהו לוועידה ההיסטורית של רוזוולט וצ'רצ'יל. אך מנקודת המבט שלנו, אפשר להעלות על הדעת אפשרות להשוואה היסטורית אחרת. מה חוללה בזמנו הצהרת בלפור? הציונים הנלהבים ציפו שמיד אחרי ההצהרה יתחילו הבריטים להקים בארץ ישראל מדינה יהודית. זה לא קרה. ההתפתחויות היו איטיות ושנויות במחלוקת, ועל כל שני צעדים קדימה היה צעד אחורה. יותר משלושים שנה עברו עד שקמה מדינה יהודית. ובכל זאת, אין לזלזל בשינוי העצום שחוללה הצהרת בלפור. לפני ההצהרה היו מנהיגי הציונות ילדים שמשחקים סטנגה בשכונה וחולמים לכבוש את העולם; הצהרת בלפור העבירה אותם בבת אחת למגרש המרכזי של המונדיאל. גם אם צריכות היו לחלוף עוד הרבה עד שיתגשם החלום הציוני, ההצהרה הפכה אותו בן לילה לגורם מדיני מרכזי במפה העולמית. שנים ספורות לפני הצהרת בלפור, נכתב במהדורת 1911 של אנציקלופדיה בריטניקה, בערך 'שפות שמיות': "לחלומם של כמה ציונים, שהעברית המדומיינת תהפוך שוב לשפה חיה ופופולרית בפלשתינה, יש עוד פחות סיכוי להתממש מאשר לחזונם בדבר קימום אימפריה יהודית בארץ הקודש". והנה, שני החלומות – חלום העברית וחלום המדינה – התגשמו גם התגשמו.
הצהרת טראמפ חשובה לא רק בגלל היעד האסטרטגי שהיא מציבה – הטרנספר של טראמפ, ובקיצור: הטראמפספר; יש לה חשיבות היסטורית בגלל ההנחה הברורה שעומדת בבסיסה. העיתונאי האמריקני המפורסם וולטר ליפמן כתב בשנת 1948 כי מבין כל הבעיות הקשות של העולם, "הסכסוך הישראלי-ערבי הוא הפשוט מכולם, וגם הניתן ביותר לניהול". התיאור הזה התגלה כלא לגמרי מדויק, ומאז ועד היום הוצעו בעולם תריסרי תוכניות מדיניות, שלא הצליחו לפתור את הסכסוך הזה. נדמה לי שכל התוכניות הרבות הללו הניחו באופן סמוי שהערבים הם בעלי הבית בארץ ישראל, והיהודים צריכים להתכווץ איכשהו, כך שפחות יפריעו להם. התוכניות הללו לא עבדו, בעיקר משום שהערבים לא הסתפקו בהתכווצות והעדיפו השמדה. נדמה לי שתוכנית טראמפ היא הראשונה שמבוססת על הנחה סמויה הפוכה (שדומיננטיות אמריקנית בעזה יכולה להשתלב בה): עם ישראל שולט בארץ ישראל, והערבים צריכים להתאים עצמם למציאות הזו. הלוואי שיתאימו עצמם בטוב ובשותפות אמת – אך יש גם אפשרויות אחרות.
הגענו לנקודה הזו הרבה בזכות הנחישות והעוצמה שהפגין עם ישראל: לולא הנכונות להשתלט על קן הטרור בעזה, למרות המחיר הנורא של הלחימה; לולא ההתעקשות להילחם מלחמה ארוכה, כמה שרק צריך – אפשר לשער שטראמפ לא היה מגיע למסקנה שאליה הגיע. צריך למחוק את האמירות שהחלו לחלחל בשולי הימין והשמאל גם יחד, כאילו מלחמתנו הייתה לשווא, חלילה. לו מסמסנו את התגובה התקיפה לטבח הנורא, לו הותרנו את יחיא סינוואר, איסמאעיל הנייה ומוחמד דף שולטים בעזה בראש מנגנון התופת התפלצתי שהקימו, אפשר להניח שטראמפ היה מגיע למסקנות אחרות לגמרי.
כדרכן של תוכניות, גם זו עלולה להתפוגג; וקשה לומר שטראמפ הוא הטיפוס היציב והעקבי ביותר שאפשר לדמיין. אבל בעבודה נחושה ובחשיבה מתוחכמת יכולה ישראל לבסס את שינוי הפרדיגמה הזה כדי לחולל מפנה היסטורי. "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ" אומר ספר משלי, ולכן תודה לה' על ההטיה הזו של לב האיש החזק בעולם. נתפלל שימשיך ה' לכונן את דרכנו הלאומית לטובה ולברכה, בהישגים מיידיים בחזרת חטופינו האהובים, ובהישגים ארוכי טווח – בביסוס מחודש של ריבונותנו כאן. אך הרבה תלוי גם בנו: האם נצליח להתעלות על המריבות הפנימיות הקטנוניות שלנו? דברים שנראו חשובים אתמול נראים הרבה פחות חשובים היום. האם נצליח לזנוח את השטויות ולנצל את שעת הרצון הנדירה הזו?
