הכי קשה לי עם הילדים. או מי שבעיניי הם ילדים. אני רואה את אחי הקטן, ילד רגיש ושואל, שלפני פחות משנה נכנס בשערי הבקו"ם, כשהוא יוצא הביתה כגבר. כתפיים רחבות יותר, תנועות חדות יותר, ידיים צרובות שמש ושריטות. הוא לוחם ביחידה מובחרת. כך שאני יודע שבעוד חודש או חודשיים הידיים הללו יהרגו אדם. בירי נקי, מדויק, מלווה בתנועה חלקה ומיומנת. זה יהיה אדם רע. אדם שמגיע לו למות. אבל האח הקטן שלי יהיה מי שימית אותו. ואני לא יודע אם בפעם הבאה שנשב לסעודת שבת השאלות שלו יהיו אותו דבר. ילד של חבר שלי, כהן, כשחזר הביתה פעם ראשונה אחרי הלחימה בעוטף עזה, לא שיתף אותו בדבר ממה שהתרחש בשדה הקרב, רק אמר לו: אבא, את הטומאה שספגתי שם גם אלף פרות אדומות לא יצליחו לטהר.
אחת הסצנות הנוגעות ללב ב"שר הטבעות" היא זו שבה אחרי שפרודו מציל את העולם הוא נפרד מחבריו אשר בפלך והולך אל הנמלים האפורים. "פציעתי עמוקה מדי", הוא מסביר, "ניסיתי להציל את הפלך ואכן הוא ניצל, אך לא למעני. כזאת יקרה פעמים רבות, כאשר נשקפת סכנה לדברים: מישהו חייב לוותר עליהם, לאבדם, על מנת שהאחרים יוכלו להוסיף ולהחזיק בהם". כשטולקין כתב את הדברים באנגליה, מיד בתום מלחמת העולם, אפשר ששיווה לנגד עיניו את מי שנפלו בקרב או נפצעו קשות למען מולדתם. אך פציעתו של פרודו עצמו איננה פציעה פיזית, אלא פגיעה נפשית. חותם אפל שהותירה בו ההתמודדות הממושכת עם כוחות הרוע, שלא מאפשרת לו לחוות את שמחת החיים הפשוטים והטובים. משאת נפשם של ההוביטים תושבי הפלך. וגם כזאת יקרה פעמים רבות. וכך קרה גם לנו, אנשי המלחמה הזאת.
אני זוכר את הרגע הזה במפי"ק, כשראינו במצלמה שהותקנה על הגדר קבוצה של חשודים עם חמור ועגלה שמתקרבת בצורה מסכנת חיים לגבול, והתחלנו לירות עליה פגזים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את האנשים שעליהם אני יורה. ותוך כדי שאנחנו מנסים לנתח את השטח ולדייק את הפגיעות תפסתי את עצמי, לא מסוגל להאמין, שאני יושב עכשיו ועושה כמיטב יכולתי כדי לקרוע את בשרם של בני אדם. אבל חמשת אלפים פגזים אחר כך אני כבר יורה בלי להרגיש. לא תמיד מביט אפילו בגלי ההריסות דרך תצלומי אוויר. ורק במקום עמום מאוד עוד מנקרת התחושה שמשהו כאן לא בסדר.
החיילים שלנו צריכים הרבה תפילות. כשהם יוצאים לקרב וגם כשהם שבים ממנו. אנחנו צריכים הרבה תפילות. אנחנו צריכים לדעת שאיבדנו משהו במלחמה. שהפכנו להיות אנשים קצת אחרים. שקיבלנו הרבה עוצמה ונחישות ומסירות, אבל נפגם בנו קורטוב מן הרכות ומן העדינות. וגם את אלו נצטרך יחד לשקם, יחד עם הפציעות והשכול וההריסות. להוסיף יותר מילים טובות; לכתוב פחות מילים בוטות בטוויטר; לתת חיבוק ארוך יותר לילדים; לגדל יותר פרחים אצלנו בגינה.
פציעתו של פרודו איננה פציעה פיזית, אלא פגיעה נפשית. חותם אפל שהותירה בו ההתמודדות הממושכת עם כוחות הרוע, שלא מאפשרת לו לחוות את שמחת החיים הפשוטים והטובים
אני מניח יד על כתפי המתבגר שעוד מעט עוקף אותי בראש וחושב על הזוהר בפרשת פינחס. זה שמספר שאחרי שפינחס הרג את זמרי הוא נחרד שמא לאחר שהרג את הנפש הוא כבר לא יכול להיות כהן. לא כי חשב שהמעשה שלו שגוי. הוא פעל לפי כל כללי ההלכה, אך ידע היטב שזה לא אומר שהוא עצמו יֵצא נקי. הוא הבין שיש אמת במילים "הכיבוש משחית", מוצדק ככל שיהיה אותו כיבוש; ושיש סיבה לכך שדוד המלך, שידיו הוכתמו בדם ממלחמות ה', לא יכול היה לבנות לו בית מקדש. והקדוש ברוך הוא מבטיח לפינחס את החסד הנדיר הזה, שכל כך הרבה אנשים מופלאים לא זכו לו: ללכת לשם ובחזרה (כשם ספרו של בילבו באגינס), להציל את העולם ולחזור אליו טהור כילד.
החסד הזה לא מגיע לו סתם כך. יש לו סיבה: "בקנאו את קנאתי". אם תצליח לזכור בשליחותו של מי אתה הולך. אם רגש נקמה אישי לא יחדור בשום שלב אל קנאת ה' שבערה בך בהתחלה, אולי תזכה לשוב הביתה כפי שיצאת ממנו. לכן אנחנו נמשיך לשלוח את הילדים המתוקים שלנו לצבא, אבל גם לא נפסיק לשמור עליהם. לא נפסיק להזכיר להם לשם מה הם נלחמים. נכריח אותם להיות מדויקים וזהירים. לא להניח לתנועת ההרג וההרס להתפשט בנפש. ונמשיך להתפלל שגם להם ייתן ה' את בריתו שלום.
