זה לא קורה הרבה, שחברה נחשפת להיכל התהילה המקודש ביותר בביתך. לא מדובר בחדר השינה, גם לא בעמדת האיפור, אלא באזור ההוא בארון המעיד יותר מכול על אופיה ותפיסת עולמה של אישה – מדף הסמרטוטים. "שמישהו יחזיק לי את הלסת", אמרה החברה כשהביטה בהם. באגף הימני הונחו מטליות הרצפה, באגף השמאלי חיתולי פלנל ישנים שעברו הסבה לסמרטוטים. "את לא שפויה", היא אמרה, "מי מקפל סמרטוטים?". "מה זאת אומרת", עניתי בפליאה, "אני! אני מקפלת סמרטוטים! ומכבסת אותם וממחזרת עד שהם זועקים 'איני יכול עוד'. אני אוהבת אותם ישנים ומשומשים ומוכנים לפעולה, עם זיכרונות כמוסים מהניקיונות הקודמים". "מי לימד אותך ככה להתנהג עם סמרטוטים?" היא הקשתה. "לא יודעת", עניתי, "אמא שלי. ככה היה בבית שלה. ובבית של סבתא שלי, שקיבלה מאמא שלה, שקיבלה מאמ־אמא שלה, והן מסרוה לנשות הכנסת הגדולה שאמרו שלושה דברים: היו נתונות בבדים, והעמידו סמרטוטים הרבה ועשו סייג לחומצה". "אוקיי הזויה", אמרה השכנה בלחש, "רק שתהיי מודעת שהנוהל הזה קיים רק במשפחה שלך, אחות".
השכנה הלכה ופרחה לה ואני נותרתי להרהוריי. מעניינת הדרך שבה דברים עוברים במשפחות. פעם ביקרתי חברה וראיתי שהיא נוהגת לשים את תיקי האוכל של הילדים בארון שמתחת לכיור. שאלתי אותה מה קשורים התיקים לארון שמתחת לכיור, אמרה לי לא יודעת, ככה היה בבית הוריי, שמנו אותם שם כי לא היה מקום. עכשיו יש לי בית ענק עם הרבה ארונות, אבל אני רגילה שהתיקים תמיד מתחת לכיור. אנחנו רוצים להאמין שתעבורה שושלתית באה לידי ביטוי רק בגנטיקה. כשאנחנו רואים אב ובנו הולכים באותה הצורה ועם אותה מידה של עקמומיות, זה מסתדר לנו בעיניים. מה שאנחנו פחות רוצים לקלוט הוא שיש גם העברות בין־דוריות אחרות בתוך משפחות, בתוך עמים, בתוך קולקטיבים שונים שמטפחים אותן ומקבעים תפיסות שעוברות מדור לדור. לעיתים הן טובות, אך לעיתים הן משמרות ומשכללות תפיסות והתנהגויות שעדיף היה להיפטר מהן.
בשנת 1967 ערך החוקר סטפנסון מחקר פורץ דרך שחשף כיצד התנהגויות נלמדות מועברות בין קופי מקוק בוגרים. בשלב הראשון של המחקר הוכנסו לכלוב זכרים ונקבות ואומנו להימנע ממגע עם אובייקט מסוים שהוכנס לכלוב שלהם. לאחר מכן החוקרים הכניסו לכלוב קופים תמימים שלא עברו את האימון הזה. כל זוג הורכב מקוף מאומן ומקוף תמים מאותו מין וגיל. התוצאות היו מרתקות – באחד המקרים, קוף מאומן נצפה כשהוא פיזית מושך את שותפו ה"תמים" הרחק מהאובייקט האסור. מאוחר יותר, כאשר הקופים התמימים הושמו לבדם בכלוב עם האובייקט, הם הראו ירידה משמעותית בנטייה לגעת בו בהשוואה לקבוצת הביקורת. המחקר הזה מצוטט עד היום כהוכחה לקיומה של למידה חברתית בקרב קופים ולכך שהתנהגות נלמדת מועברת בין פרטים גם ללא חוויה ישירה של העונש המקורי.
מה שמעורר תהייה אמיתית – כמה מהמסורות שמתקבעות אצלנו מקורן בהיגיון אמיתי שמשרת אותנו, וכמה מקורן באילוץ שלא נחשפנו אליו? שמעתי פעם איזו אגדה אורבנית, שאינני יודעת אם היא נכונה או לא, על קהילה מאיטליה שבה המתפללים נהגו להפנות את הגב לארון הקודש בכל פעם ששרו "ויהי בנסוע הארון". יום אחד הגיע אדם לקהילה ותהה על המנהג. אמרו לו "ככה קיבלנו מאבותינו מאז ומעולם". הלך וחקר ומצא שבבית הכנסת שבו נוסדה הקהילה הניחו את השלט עם הפסוקים בכניסה לבית הכנסת, כך שכולם נאלצו להסתובב כדי לקרוא אותו.
ככה היה בבית של אמא שלי, ובבית של סבתא שלי, שקיבלה מאמא שלה, שקיבלה מאמ–אמא שלה, והן מסרוה לנשות הכנסת הגדולה שאמרו שלושה דברים: היו נתונות בבדים, והעמידו סמרטוטים הרבה ועשו סייג לחומצה
בכל יום, כמו רקדנים בריקוד עתיק, אנחנו מבצעים תנועות שלא אנחנו כתבנו את הכוריאוגרפיה שלהן. מצייתים לחוקים שלא בטוח שטרחנו אי פעם לבדוק מדוע אנחנו נאמנים להם. כמו מחלה תורשתית שעוברת במשפחה – אנחנו מעבירים הלאה כאבים ופצעים ובמקום לרפא אותם ממשיכים להדביק את הדור הבא.
לעיתים התעבורה השושלתית מעניקה לנו יופי נשגב שממשיך את עצמו, אבל לעיתים יש לה אינטרס סמוי לשמר גם תכונות שמכבידות על כל הפרטים בשרשרת, עד שהיא כבדה מנשוא. ומתי בפעם האחרונה עצרנו לשאול למה, ומי קבע שכך צריך. מה היה קורה אם היינו מעיזים ולו לרגע לצאת מהמעגל הזה ולבחון מחדש כל מחווה, כל תגובה אוטומטית, כל "ככה זה"? אולי היינו מגלים שהכלא שבו אנחנו חיים בו נבנה מאבני השתיקה של עצמנו.
rachelm@makorrishon.co.il
