פעם שאלו את המבקר האנגלי המיתולוגי סמואל ג'ונסון, מה דעתו על הפילוסופים המקדשים את הספק והמבוכה. "עבור האנשים הללו", ענה ד"ר ג'ונסון, "האמת היא פרה, ואם הם לא מצליחים להוציא ממנה חלב, אז הם הולכים לחלוב את השור".
לקראת תחילת השנה, בימי ההכנה ללימודים, הזמינו אותי בתי ספר רבים לדבר עם המורים שלהם. נותרתי עם רושם כפול וסותר: מצד אחד, המורים שלנו חכמים ומסורים, ויש להם כל כך הרבה להעניק לתלמידיהם; מצד שני, חבל שהם לא יודעים את זה. שוב ושוב פגשתי מורים מעולים, מלאים חוכמה וטוב־לב, שספקות מייסרים כרסמו בהם: האם עוד יש להם מה לתת לתלמידים של היום? בגלל זה הם פוחדים להדריך את תלמידיהם באופן סמכותי, בין בענייני אמונה עמוקים, ובין בענייני לבוש ומשמעת חיצוניים.
החשש הזה הוא נבואה שמגשימה את עצמה. יש בעולם כלבים אצילים שמצליחים להריח ממרחק גדול פטריות כמהין הקבורות עמוק באדמה. וזה עוד כלום לעומת היכולת של תלמידים (להבדיל) להריח מרחוק חוסר ביטחון אצל מוריהם. גם תלמידים שבדרך כלל שרועים נרפים במקומותיהם, כשעיניהם עצומות למחצה, מגלים בקלות כל סדק בביטחונו העצמי של המורה. הם ממהרים להרחיב את הסדק הזה למכתש.
לפעמים חוסר הביטחון של המורים מגובה בעמדה אידאולוגית: לא טוב להנחיל לתלמידים מורשת, לא טוב לדבר איתם על ערכים, ובעצם – לא טוב לחנך. עדיף להניח לתלמידים להתלבט בספקותיהם, לעודד מבוכה פורייה, כי המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר, ולא יצמחו בו פרחים באביב.
אלו אמירות פופולריות שאפשר לקלוט מהתרבות הפוסטמודרנית הרווחת. אך כדאי לשים לב שאלו שמפיצים את ההיגדים הללו, לעולם אינם מתייחסים באופן הספקני הזה לאמונות שחשובות להם עצמם. הם מתייחסים כך רק לאמונות שחשובות לאחרים. הם לעולם לא יהיו ספקנים, למשל, לגבי עצם התיאוריה הספקנית שלהם.
כמעט לכל מורה יש אוצר יקר – ערך להנחיל לתלמידיו: הוא חוליה בשרשרת עתיקה, הוא קיבל מהוריו וממוריו את לפיד המסורת, הוא חלק מחברת המבוגרים המתַפקדת, והם עדיין לא
מורה מסור וליברלי אחד אמר לי: צריך לעודד את התלמידים לשאול אם בכלל יש אלוקים, להתלבט בזה, לשקול בכנות את האפשרות האחרת, כך שיגששו בעצמם את דרכם לחיי אמונה. השבתי לו: האם היית אומר זאת גם על אמונות אחרות? למשל: שצריך לעודד תלמידים לשאול האם דמוקרטיה היא משטר טוב, ולשקול בכנות שמא עדיף ממנה שלטון עריצות? או אולי כדאי להפגיש את התלמידים עם גזענים מובהקים ומשכנעים, כדי שיתהו בכנות האם באמת יש בעולם גזעים עליונים וגזעים נחותים? הליברלים הגדולים לעולם אינם מעמידים בספק את האמונות שלהם; יש להם יד קלה על הדק הספק רק בנוגע לאמונות שלנו.
נכון, העולם הוא מקום מסובך ומורכב. כשהנער והנערה יֵצאו מבית הספר אל החיים, הם יגלו שאת דרכם קוטעים גאיות והרים, גדרות לא מסומנות ומעקפים פתאומיים. הם יוכלו להתגבר על כל אלו ולהמשיך בדרכם, בעזרת מפה טובה ומצפן נאמן. אך אם נשלח אותם לדרכם אחרי שקרענו את המפה והטרפנו את מחט המצפן, הם יעמדו משותקים מול המכשול הראשון שייקרה על דרכם.
הרבה נכתב ודובר על אובדן הסמכות ההורית, על הצורך לחזק את הביטחון העצמי של כל אֵם ואב בהורות שלהם. לצד זאת, חשוב לחזק גם את הסמכות המורית. לא כל מורה הוא איינשטיין, לא כל מורה הוא הרב סולובייצ'יק, לא כל מורה הוא יאנוש קורצ'אק. אך כמעט לכל מורה יש אוצר יקר־ערך להנחיל לתלמידיו: הוא חוליה בשרשרת עתיקה, הוא קיבל מהוריו וממוריו את לפיד המסורת, הוא חלק מחברת המבוגרים המְתפקדת, והם עדיין לא.
אין זה מובן מאליו שאדם מכיר את מורשת אבותיו, שאדם חש בן־בית בארון הספרים שהורישו לו, שאדם מפרנס את משפחתו, מחזיק מערכות יחסים יציבות, תורם לקהילתו, וממלא את חובותיו כיהודי וכישראלי. ילד שגדל בג'ונגל בין זאבים לא יֵדע לעשות את כל אלו. לשם כך נחוץ חינוך. ההורים והמורים מזמינים את הילדים לגדול לתוך עולם של משמעות ומחויבות, עולם שנוצר ושטופח במאמץ של מאות דורות. ההזמנה הזו אינה מבוססת על כפייה, אך היא מבוססת על אמונה עמוקה ויציבה, ועל ביטחון עצמי של נושאי המסורת והמחנכים.
התורה מסבירה לנו מדוע אנו יושבים בסוכה: "למען יֵדעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג). לא "למען יתלבטו דורותיכם", לא "למען ייבוכו", לא "למען יתברברו"; למען ידעו. המבנה הארעי והרופף של הסוכה הופך לטירה של הרוח, כשאנו ממלאים אותו בזיכרון נצחי. אנו מזמינים את ילדינו להיכנס לטירה הזו, למבצר של אמת ואמונה. וכשאנו מזמינים אותם באמונה שקטה ובטוחה, הם שמחים להיכנס.
