רבים אומרים במרירות: "לא למדנו כלום. נשארנו בשישה לאוקטובר". אני לא רוצה לקלקל את העונג המריר שמפיקים מזוכיסטים מהלקאה עצמית, אבל יום הכיפורים הזה לימד אותנו עד כמה הטענה הזו שגויה. ביום הכיפורים תשפ"ד ראינו מראות מזעזעים של מהומות אלימות במקומות התפילה בתל אביב; ביום הכיפורים תשפ"ה ראינו תפילות נעימות ומרגשות, שאיש לא התקומם נגדן: תפילה עם אפשרות הפרדה אך בלי מחיצה בכיכר החטופים, וגם תפילה עם מחיצה בגן מאיר. כל מי שרצה – מצא את מקומו, ומי שלא רצה – עסק בענייניו. הרשת מלאה בתמונות מרגשות, שמתעדות את צאת הצום במקומות התפילה. אפשר רק לדמיין את כל הטוב שהיה שם במהלך היום הקדוש כולו.
זה לא קרה מעצמו. הרבה אנשים טובים עמלו קשה כדי שמראות השנה שעברה לא יחזרו. אציין רק שלושה, ששמותיהם התפרסמו בהקשר זה. ראשית, הרב תמיר גרנות והרב איתמר אלדר, ראשי ישיבת ההסדר התל-אביבית אורות שאול, התאמצו מאוד כדי שתהיה תפילה בכיכר החטופים. רבים אחרים ודאי סייעו ועזרו, בהם ארגון צהר. עליהם יש להוסיף את ישראל זעירא, יו"ר ראש יהודי, שוויתר על ההיתר שהעניק לו בית המשפט העליון להציב מחיצה ברשות הרבים התל-אביבית.
כדאי להתעכב לרגע על המהלך הנבון והרגיש הזה. יש מחבריי שטוענים שעיריית תל אביב פתחה במלחמת דת כנגד היהדות האורתודוקסית. אך דווקא ידידיי התל-אביבים טוענים שזה לא נכון. המהלכים של העירייה בתחום הזה מכעיסים ומקוממים, אבל הם נבעו מתוך תחושה הפוכה: מבחינת חולדאי ואנשיו, הם לא הרודפים, אלא הנרדפים; הם מיעוט נרמס, שעכשיו רוצים לקחת לו גם את עיר המקלט האחרונה שלו, תל אביב. אף שהתחושה הזו לגמרי לא מדויקת ברמה העובדתית, זהו רגש שונה לגמרי מאשר יוהרה אתאיסטית של שליטים דורסניים.
במהלכים האחרונים ראינו עד כמה מזיקה המשפטיזציה של החברה הישראלית, ועד כמה האווירה משתחררת כאשר מצליחים להיחלץ ממנה. בית משפט הוא המקום הגרוע ביותר לטיפול במחלוקות חברתיות. הוא אינו מרכך את המחלוקת, אלא מקצין אותה. במקום לגדר ולצמצם את נקודת המחלוקת, בית המשפט מכליל ומעצים אותה.
כאשר עיריית תל אביב תרגמה את תחושת הבטן שלה לאידיאולוגיה משפטית, היא עשתה מהלך מסוכן מאין כמותו. תחושת בטן זועמת אפשר להבין, אבל בשום אופן אי אפשר להשלים עם קביעה משפטית גורפת, שהפרדה מרצון בין גברים לנשים בזמן התפילה היא אפליה אסורה. קביעה כזו תידרדר בהכרח לרדיפה דתית, כי אם ממצים אותה עד תומה היא אוסרת על הפרדה כזו גם בבתי כנסת. אם הפרדה מרצון בין נשים לגברים דומה לאפרטהייד, להפרדה בין לבנים לשחורים, הרי אף אחד מאיתנו לא היה מאשר בית תפילה שמקים "עזרת לבנים" ו"עזרת שחורים". ההשוואה מופרכת, כמובן, אך זה בדיוק מה שצריך היה בית המשפט לקבוע – וזה מה שאכן קבע.
קשה להתייחס ברצינות לטענה שיש הבדל מהותי בהקשר הזה בין רשות היחיד לרשות הרבים; שאסור לחסום מקטע של רשות הרבים בפני שום אזרח. בצדק גלגלו השופטים את הטענה הזו מכל המדרגות: כל הפגנה, אמרו השופטים, חוסמת את רשות הרבים בפני כל אלו שאינם מפגינים. אם בפינה קטנה של כיכר גדולה מתפללים כמה יהודים ויהודיות ומציבים ביניהם מחיצה סימלית, זה לא אמור להפריע לאף אחד – אלא אם כן מפריעות לו גם המחיצות של בתי הכנסת. איסור גורף ורשמי על מחיצות ברחוב היה מדרדר את כולנו למחוזות שאסור להגיע אליהם.
רודפי המחיצות אינם רגילים להפסיד בסוגיות הללו בבתי המשפט. למזלנו, הם נפלו על הרכב מוצלח במיוחד של בית המשפט העליון, בראשות השופט השמרן דוד מינץ. השופטים הביעו חוסר רצון לפסוק בסוגיה, אך עיריית תל אביב התעקשה. כאמור, ראשיה לא רגילים להפסיד בסוגיות הללו בבית המשפט. אני תוהה האם טעמו החמוץ של הפסד משפטי ילמד אותם איך רואים את בתי המשפט מהצד שרגיל לחטוף מהם בסוגיות ציבוריות. אלו שקידמו בהתלהבות את המשפטיזציה של חיינו צריכים לקחת בחשבון שעלולים להיות יותר הרכבים משפטיים מאוזנים מעין אלו, הרכבים שלא יאמצו באופן אוטומטי את העמדות שלהם. בארצות הברית זה כבר קרה, כאשר בית המשפט העליון הפך שמרני ברובו. הפרוגרסיבים האמריקנים, שהעצימו את סמכות בית המשפט בשני הדורות האחרונים, תולשים עכשיו בתסכול את שערות ראשם. אולי עדיף מראש לא להכתיר את השופטים כשליטינו הבלעדיים?
וכאן החידוש שבאירוע: ארגון "ראש יהודי" לא שמח לאיד, לא צהל על נצחונו המשפטי הנדיר, אלא הכריז על הצעד הנכון והמתבקש: אחרי שבית המשפט הכריז שאין עילה משפטית למנוע את התפילה האורתודוקסית, כולל מחיצה; אחרי שהאיום של רדיפה דתית מאורגנת הוסר מסדר היום – כמחווה לשלום ולאחווה, ביטל הארגון את התפילה הפומבית שתכנן. ראש העיר חולדאי – שלפני הפסיקה סירב לכל ניסיונות הפשרה, והתעקש ללכת לבית המשפט – הגיב בפרגון נדיר: "כך הייתי רוצה לראות את החברה שלנו מתנהלת". עכשיו נותר לראות אם גם הוא יתרום את חלקו לניהול החברה שלנו באופן כזה: פחות משפטיזציה, פחות עימותים, יותר שיחות, וגם יותר ויתורים.
יש מי שאומר שהוויתור של "ראש יהודי" הוא הודאה בהפסד, כניעה לבריונות. המראות של יום הכיפורים בתל אביב הוכיחו את ההפך הגמור: היו תפילות ביום הכיפורים בתל אביב, בבתי הכנסת וברחוב, עם מחיצה ובלעדיה. אין מלחמה בין דתיים לחילוניים בארץ הזו, מסיבה פשוטה: אנחנו לא משתתפים בה. ככלל, בעולם הרוח מהלכים כוחניים מביאים בדרך כלל יותר נזק מתועלת. אם השאלה שאנחנו שואלים איננה מי ניצח בתחרות הורדת ידיים מדומיינת, אלא האם שימחנו את הקדוש ברוך הוא או חלילה ציערנו אותו, נדמה לי שהתשובה ברורה. באופן כללי, יותר ויותר ישראלים מתפללים בכל שנה, נדמה לי שגם בתל אביב. אשרי מי שמעניק להם עוד הזדמנויות להתפלל, אך כדאי שלא נטעה: הם לא באים להתפלל בגללנו הדתיים, בגלל מיזמינו והצלחותינו. הם באים להתפלל כי לבם חש את ריבונו של עולם. אנחנו צריכים להשתדל לשרת אותו ולסייע להם, ולפעמים בעיקר לא להזיק.
המחווה של "ראש יהודי" שחררה לזמן מה את העימות התל-אביבי מאופיו המשפטי הנוקשה. בכך הביאה לעולם הרוח שלנו אוויר צח של הידברות וכבוד הדדי. הלוואי שזה ימשיך; הלוואי שזה יתעצם. בלי להתנבא על אודות העתיד, כבר אפשר לומר שיום הכיפורים הזה הביא עמו משב של אופטימיות. על דעת המקום ועל דעת הקהל, כולם התירו להתפלל עם כולם; והלוואי שעד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה נצליח להפוך את הרוח הטובה הזו לעמוד השדרה של החברה הישראלית.
