אם יש חוויה אחת עמוקה שאני לוקח איתי מהשנה הזו, אם יש תחושה אחת דומיננטית שליוותה אותי השנה הזו במיוחד, אם יש דבר אחד שאותו אני צריך לציין כדבר הזכור לי ביותר מהשנה הזו, זו הבושה.
אני זוכר שכמה ימים אחרי תחילת המלחמה, כשעדיין לא היה לגמרי ברור מה קרה ואיך קרה, כשההלם היה עוד בשיאו, כשעשרות צעירים עדיין הוגדרו נעדרים, הימים הראשונים ההם כשכל עם ישראל נכנס על אוטומט לאיזה מוד כזה של משימתיות, של ערבות הדדית, של נתינה וסיוע – אני נדרשתי לשבת ולכתוב טור לעיתון.
כידוע, הטור שלי הוא קונספטואלי. הטור שלי הוא טור סיפורים, ולא סתם סיפורים. זהו טור זיכרונות מהישיבה שבה למדתי ומעולם הישיבות החרדי בכלל. הטור הזה הוא גם טור מסקנות ומחשבות בוגרות שלי על התקופה ההיא שבה למדתי בישיבה, אבל הוא גם חלון שדרכו אפשר להביט על אפיזודות מעולם סמוך אבל לא תמיד נראה; עולם עם דמויות מסוימות, עם ערכים מסוימים, עם יופי מסוים, עולם שיש בו חוויות מאוד ספציפיות, חוקים משלו, מנהגים משלו, סלנג ושפה משלו. עולם שהוא חלק מהזהות שלי, בכל זאת חייתי בו יותר מעשר שנים.
אני זוכר את עצמי יושב בפינת העבודה שלי. בוהה. הילדים כבר הלכו לישון. שולי הכינה שיעור למחר. פעמיים קמתי לבדוק שהדלת נעולה, שהמרפסת סגורה, שהתריסים מוגפים. שתיתי תה ועוד תה ועוד תה. עישנתי סתם, בלי הנאה. נכנסתי לאתרי החדשות, לטלגרם, ראיתי דברים שלא רציתי לראות. ואז, תוך כדי הזפזופ הזה בין הסרטונים, הדיווחים והאזעקות, קפץ לי סרטון שמישהו צילם אי שם בדרום. בסרטון רואים אלפי מכוניות חונות. והמכוניות האלה היו לא סתם מכוניות חונות, המכוניות האלה היו מכוניות של מילואימניקים שעזבו הכול, עזבו משפחה וילדים, עבודה ועיסוקים ונסעו אל קו החזית. תקעו את הרכב איפשהו והתייצבו בלי לשאול שאלות. התייצבו למען העם, התייצבו למען הארץ, התייצבו למען הישראליות.
בחיים שלפני המלחמה היו לי הרבה מחשבות על מה זו ישראליות. מה זה אומר להיות ישראלי. כי להיות יהודי, אני חושב שאני יודע מה זה אומר. אבל להיות ישראלי לא תמיד הייתי בטוח, אם כי מדי פעם חשבתי שאני מרגיש את זה. ויש רגעים כאלה בחיים שאתה מבין משהו בכל נימי הנשמה. שאתה מבין משהו בכל איברי הגוף. תחושה כזו שאין דומה לה. ובאותו הרגע מול סרטון המכוניות של המילואימניקים הבנתי בבת אחת מה זה אומר להיות ישראלי, ועם התחושה העילאית הזו גם התמלאתי בושה גדולה.
ברגעים אלו ממש, יהודה חבר שלי נפרד מאשתו וילדיו. בעז של רחלי נמצא כבר כמה שבועות בעזה. אוהד של חן הוקפץ כבר בפעם הרביעית. אותי זה ממלא בושה שלא הייתי חלק מזה
בחורי ישיבה רבים קוראים את הטור שלי. אני חושב שמספרית, יותר בחורי ישיבה חרדים קוראים אותו ממנויי מקור ראשון. אני מקבל מהם כל שבוע עשרות תגובות, טובות יותר ופחות. אני יודע שרבים מהם מצפים ממני להיות הקול שלהם. גם אני, אם הייתי בחור ישיבה ומישהו היה כותב עליי בעיתון מדי שבוע, הייתי רוצה שהוא ייצג אותי נאמנה. והטור ההוא, ואלו שבאו אחריו, גרמו להם להרגיש לא נעים, ואני באמת רוצה לבקש סליחה על זה. אני יודע שאתם לא אשמים והרבה פעמים חוטפים ביקורת ומושמצים באכזריות. אני יודע מה עובר לכם בראש ואני מכיר גם את כל האמיתות, התירוצים והסיסמאות, האמינו לי.
ועם זאת אני רוצה שתבינו רגע – כי ברגעים אלו ממש, יהודה חבר שלי נפרד מאשתו וילדיו ועלה לטנק שלו בצפון. לא שאל מתי חוזרים, לא ניסה לחמוק. בעז של רחלי נמצא כבר כמה שבועות אי שם בעזה, מקווה לחזור לחגים, יישאר אם צריך, כמה זמן שיידרש. אוהד של חן הוקפץ כבר בפעם הרביעית, כי מה שצריך לעשות הוא עושה האיש הזה, לא שואל שאלות. כמוהם עשרות אלפי משפחות שנושאות בנטל הישראליות. אני לא יודע מה איתכם, אבל אותי זה ממלא בושה. בושה על שלא הייתי חלק מזה. בושה על המצב הקיים הלא אידיאלי בעליל, מצב שיכול וצריך היה להיות אחרת.
ברובד החיצוני, הטור ההוא והטור הזה הם על כך שהגיע הזמן שהחברה החרדית תישא בנטל, אבל ברובד הפנימי אני בעצם מבכה את היעדר הישראליות בעולם שבו התחנכתי. ישראליות היא לא רק תרבות. היא לא רק פלאפל ואריק איינשטיין ומכבי תל־אביב. ישראליות היא גם לא רק הרוח, ערך התורה, התפילה והאמונה. ישראליות היא האופן הממשי לחיות כאן, כתף אל כתף, יד ביד. לא בכאילו. באמת. בעומק.
