שנה טובה לך, לוחם המילואים אשר על המשמרת. שעזב בית חם בלי לדעת מתי ישוב בחזרה. שהחליף עט בתת־מקלע, חולצה מכופתרת במדי הסוואה. שחזר הביתה אחרי שחברים נפלו מלפניו, ובהפגנות אמרו לו שדם החטופים על ידיו. התינוקת שלו בוכה כשהוא מגיע לאפטר כי היא לא מזהה, והוא לא יודע אם בינו ובין אשתו זה אי פעם יהיה מה שהיה. אני רוצה שתדע שאתה לא שקוף. שרואים אותך גם עכשיו. תודה על כל יום וכל לילה שאתה שם בקרב.
שנה טובה לך, אשת מילואים יקרה, שמחייכת אל הילדים בעיניים טרוטות ובלב שבור מדאגה. שקמה לכל רחש דפיקה, שערה בלילות לכל זעקה. שמנהלת קריירה ביד אחת, בית ביד שנייה, ושלושה ילדים על הרגליים. שנה טובה גם לכם, הורים של סדירניק לוחם. הגבורה שלכם שקטה, אבל תדעו שכולם רואים. מגיע לכם פרס מפעל חיים.
שנה טובה לכן, משפחות החטופים. זה קורע לב, לאחל שנה טובה לאנשים שעברו את השנה הכי נוראה בחיים. לא שכחנו, חשוב שתדעו, ובחיים לא נשכח. כל שם, כל פנים, כל סיפור וחלום. אין שמחה שלמה בלעדיהם, ולא נפסיק להתפלל שישובו הביתה בשלום.
שנה טובה לכן, משפחות הנופלים. בזכות יקיריכן אנחנו עדיין פה. חיים, נושמים, הולכים בשבילים, מנסים שהזמן יעשה את שלו. כל זוג שיושב בנחת לשתות קפה הוא בזכותם, כל שקיעה וכל זריחה היא לכבודם. "החיים הרגילים" הם המצבה החיה שלהם, נזכור ולא נשכח לעולם.
שנה טובה לכם, תושבי העוטף האהובים, גיבורים בלי מדים. כל אחד ששרד, כל מי שהחזיק דלת בממ"ד, כל מי שזעק לעזרה והציל אחרים, שקבר משפחה ואיבד חברים. אולי קשה לראות את זה עכשיו, אבל יבוא יום ובשדות המשק ירוצו שוב ילדים, וחדר האוכל יתמלא סועדים. יבוא יום וחלקת הא־לוהים הקטנה שהקמתם תחזור להיות מאה אחוז גן עדן ואפס אחוז גיהינום. זו האחריות של כולנו לדאוג שכך יקרה, אחרת לא יישאר פה על מה לחלום.
שנה טובה לכם, ניצולי הטבח בנובה. אתם שרקדתם עם אור וזריחה ופתאום נקלעתם לסרט אימה. אתם שנושאים צלקות שאיש לא יכול להבין. אנחנו מקווים שתמצאו את הכוחות לצמוח מתוך החשכה הזאת. עוד יבוא היום ונשוב לרקוד.
שנה טובה לכם, מפוני הצפון והדרום, שביתם התחלף בחדר צפוף במלון. שחיים בערפל של אי־ודאות, שמתגעגעים לקהילה ולנופי הילדות. אני מאחלת לכם שעוד השנה, עוד החודש, עוד היום, תוכלו לשוב אל הנחלה, אל העצים והשבילים שאהבתם ואל הבית שממתין בדממה.
שנה טובה לכם תושבי העוטף האהובים, גיבורים בלי מדים. כל אחד ששרד, כל מי שהחזיק דלת בממ"ד. אולי קשה לראות את זה עכשיו, אבל יבוא יום ובשדות המשק ירוצו שוב ילדים
שנה טובה לכם, אחינו הדרוזים שמשרתים באומץ ובנאמנות. הגיע הזמן שנעמוד במילתנו, שנשקיע בכפרים שלכם, שנפגין בחזרה מסירות. אתם לא רק שכנים טובים, אתם משפחה. הגיע הזמן שניתן לכם להרגיש ככה באמת.
שנה טובה לך, מפגין בכיכר. כן, אתה עם השלט והמגפון שמוכן לעמוד בגשם ובשמש, ומרגיש שזה עכשיו או לעולם לא. אני רוצה שתדע שגם אם אני לא מסכימה איתך על הרבה דברים, אני מסכימה לפחות על דבר אחד – שאכפת לך.
שנה טובה לכם, אחיי לומדי התורה שחוששים להתגייס. אנחנו מקווים שהספקתם להבין השנה כמה אנחנו צריכים אתכם. זו לא סיסמה חלולה. זו לא מניפולציה שפלה. אנחנו באמת־באמת צריכים אתכם.
שנה טובה לך, אזרח ערבי־ישראלי. זה שכן רוצה להשתלב ולהצליח. זה שעוד לא אבדה תקוותו לחיים משותפים. זה שלפעמים מרגיש שקוף, ולפעמים תחת זכוכית מגדלת. האם יש עוד סיכוי לשכנות טובה? בבקשה תגיד לי שיש.
שנה טובה לך, אזרח ישראלי. זה שקורא ותוהה אם אני מתכוונת אליו. כן, אני מתכוונת אליך, כולנו חלק מהמשפחה הזאת. משפחה מוזרה, רועשת, לפעמים מעצבנת, לעיתים מרגשת. בוא נעשה הסכם – שהשנה הזאת אנחנו לא חוזרים ל־6 באוקטובר בשום מצב שבעולם. שלא נשכח מה היה כאן, מה איבדנו, ואיזה מחיר שילמו על זה כולם. בוא נסכם שאנחנו חושבים על זה לפני כל ציוץ וכל פוסט מהודהד. כי בסוף, כשכל הכותרות יתחלפו, נישאר פה רק אנחנו, יחד ולבד.
שנה טובה לך, בורא עולם. שמע, זו הייתה חתיכת שנה, נראה לי שאפשר לשחרר. בחייאת א־לוהים, תחמול עלינו, באמת שאין לנו כוח יותר. עשה שתהיה שנה משעממת שהכול בה מוכר. תן לנו שנה סבירה שלא קורה בה שום דבר.
