סחתיין ענק למתכננים ולמְבצעים של "מבצע ביפר", שהיכו במחבלים מכה קשה. אבל גם לנוכח הישג אדיר כזה כדאי להזכיר את המגבלות של לוחמה בשלט רחוק. תא"ל גיא חזות אמר בשבוע שעבר שכבר שלושים שנה מסתמכת ישראל על מגננה בתוספת "אש מנגד" – התקפות מרוחקות בטכנולוגיה חדשנית – וזה אף פעם לא מספיק. ובכל פעם אומרים: בפעם הבאה נביא יותר מודיעין, נשכלל את הטכנולוגיה, נשתמש ביותר אש; אך גם בפעם הבאה זה לא מספיק. כל הכבוד לצה"ל ולמוסד על המבצע המדהים בלבנון, אבל אסור שנראה בו תחליף לשליטה קרקעית בדרום לבנון. הטרוריסטים ביהודה ובשומרון פועלים בפרופיל הרבה יותר נמוך מאשר אחיהם בלבנון ובעזה, כי בשומרון צה"ל לא פועל מתוך בטריות, אלא מתוך בט"רים (ומוצבים ומחסומים ועמדות ומִפקדות).
כבר שנה שכולם מדברים על "הקונספציה", אבל מה בעצם הייתה הקונספציה שהביאה עלינו את הטבח? ברמה הבסיסית ביותר, הקונספציה הייתה האמונה שאפשר להגן עלינו בלי נוכחות פיזית של צה"ל. למדנו בדרך המרה ביותר שאי אפשר לסמוך על מודיעין, אי אפשר לסמוך על הרתעה, אי אפשר לסמוך על טכנולוגיה, אי אפשר לסמוך על חומותינו הגבוהות והבצורות אשר בטחנו בהן, כלשון פרשת השבוע. על פסוק אחר מן הפרשה, "והיו חייך תלואים לך מנגד", פירשו חכמינו: "שאין לו קרקע" (רש"י מנחות קג). הם דיברו על אדם פרטי, אך האבחנה הזו נכונה גם בנוגע לעם כולו: כשאין לצה"ל שליטה בקרקע, חיי כולנו תלויים בגחמות של מנהיגי טרור מופרעים.
קורות מדינת ישראל מאז הסכמי אוסלו מגלים תבנית ברורה, חדה ופשוטה, חוק ברזל של המזרח התיכון: כשצה"ל יוצא – הגיהינום נכנס. יצאנו מערי השומרון – והן הפכו לקיני טרור. יצאנו מעזה – ועזה באה אלינו. ברחנו מלבנון – ולבנון רדפה אחרינו. ביטלנו את רצועת הביטחון בדרום לבנון – והחיזבאללה יצר רצועת ביטחון בצפון ישראל. על התיאוריות אפשר להתווכח גם מאה שנה, אבל המדינאי היהודי הגדול ביותר בימי הביניים, רבי דון יצחק אברבנאל, לימד אותנו כלל חשוב בענייני הנהגת המדינה: "מה לנו להביא טענות שכליות? הנה הניסיון גובר על ההיקש" (אברבנאל, דברים י"ז, יד). והניסיון שלנו – מר הוא וחד משמעי.
לפני כמה ימים פרסמו כלי התקשורת את דבריו של אלוף פיקוד צפון, אורי גורדין: ישראל צריכה אזור חיץ בדרום לבנון. נזכרתי בסיפור שאבי ז"ל היה אוהב לספר: פעם הזמינו לישראל ועדה של מומחים לבדוק למה הידרדרה איכות המים בכנרת. כאשר סיימו המומחים את הבדיקה הם פתחו מפה, הצביעו על עמק החולה, ואמרו: אתם צריכים להקים כאן אגם קטן, שבו ישקע כל הלכלוך שבמי הירדן, לפני שהם מגיעים לכנרת. הישראלים ענו במבוכה: היה לנו שם אגם, וייבשנו אותו. ובכן, "אזור חיץ בלבנון"? היה לנו אזור כזה, וייבשנו אותו.
הטבח בעוטף עזה יכול היה להתרחב בקלות גם לתל אביב ולירושלים, חלילה וחס. קשה לדמיין את היקף הזוועות שתרחיש כזה היה מוליד. מגה-טבח מצמרר כזה נמנע בזכות ההתנחלויות, שהן רצועת הביטחון של אזור המרכז. המתנחלים התעקשו להמשיך לגור ביהודה ובשומרון, למרות הכול. כיוון שהמתיישבים נשארו – צה"ל נשאר. כיוון שצה"ל נשאר – הרוצחים התרחקו. זו נוסחה פשוטה, שהמציאות מלמדת אותה בוודאות כמעט מתמטית.
לכן מתסכל כל כך הפחד של צה"ל מממשל צבאי בעזה. במקום הפתרון הפשוט הזה, שהיה צריך לנקוט כבר ביום הראשון של המלחמה, מערכת הביטחון מחפשת מתחת לאדמה פתרונות כזב: חמולות נייטרליות שישלטו ברצועה (חמאס מיהר לקטול את ראשיהן, כדי להבהיר בדרכו המעודנת לאן יתפתח הרעיון הזה); שליטה של מדינות ערב (שמיהרו להבהיר: "לא נהיה צד"ל של עזה"); חלוקת הסיוע באמצעות סוחרים אזרחיים (שהעבירו עשרות מיליוני דולרים לחמאס – הפתעה!). הכול כדי להימנע מהפתרון הפשוט וההכרחי.
כל זה לא אומר שבעוד עשר שנים יעמוד חייל בכל צומת ברפיח. אמנם בשנים שלפני הסכמי אוסלו, כאשר חיילים עמדו בכל הצמתים החשובים ברצועה, מצבנו הביטחוני שם היה טוב לאין ערוך; אך אחרי הטעויות האסטרטגיות הקשות שעשינו באוסלו ובהתנתקות יהיה קשה לחזור היום למצבנו אז. ובכל זאת, קשה להאמין שלאורך זמן נוכל לוותר על אחיזה כלשהי בקרקע של עזה. צריך לדבר, למשל, על חידוש ההתיישבות היהודית בתוחמת הצפונית, שאפילו לפי ההיגיון המעוות של ההתנתקות קשה להבין למה החריבו אותה, בתוספת שליטה צבאית בנקודות אסטרטגיות בכל שאר הרצועה. על הפרטים ודאי אפשר לדון, אבל את העיקרון חייבים להדגיש: בטווח הקצר, מדי פעם נצליח לפוצץ מחבלים בפעלול מרהיב ומשמח; אך בטווח הבינוני והרחוק, אין ביטחון בלי נוכחות צבאית במוקדי הטרור. זה נכון לשומרון, זה נכון לעזה, וזה נכון גם לדרום לבנון.
