תגידו רגע, מתי זה נפסק בעצם? מתי מפסיקה להתרחש הסצנה שבה אתם באים לאסוף את הילדה שלכם והיא כבר לא שמחה לראות אתכם? מתי קורה המעבר החד שבו היא כבר לא רצה אליכם בזרועות פתוחות ונתלית על המותניים בגאווה, אלא מעווה את פרצופה במשיכת אף, לעיתים אף מסובבת את גבה בהפגנתיות ויורה לעברך את חיצי המשפט שכבר היה לסלוגן: "די אמא, את מה־זה מביכה".
אצלי זה התחיל לקרות בערך בגיל תשע. הפעם הראשונה שזה תפס אותי הייתה כשבאתי לאסוף אותה מהצופים. היא מיהרה להיכנס לרכב לפני החברות שלה, התיישבה במושב שלצידי וסיננה מתחת לשפם "אף מילה". הפעם השנייה הייתה ממש השבוע כשהתכוננו למסיבת הסיום. בשעת ארגון החפצים מצאתי בגדים שהחברות שישנו אצלה השאירו. הצעתי שתחלק להן אותה במסיבה, סתם כי זו הזדמנות טובה שבה היא פוגשת את כולן. נשמע הגיוני, לא? ובכן, לא בעיניים של הילדה שלי. בתגובה היא נכנסה להתקף טנטרום: "לא אמא! את. לא. תחלקי. להן. את. הבגדים. במסיבההההה!!!" ועד שלא הרגעתי אותה שבסדר, אפשר ללכת בדרך העקומה ולעבור בית־בית עם השקית ולהחזיר את הבגדים לכל אחת בחום של 40 מעלות היא לא נרגעה.
יש איזה עניין בחיים שאנחנו מתחילים לחמול על ההורים שלנו רק כאשר אנחנו מגיעים לאותן תחנות התמודדות. אנחנו מבינים כמה קשה היה לגדל אותנו רק כאשר אנחנו מגדלים ילדים משלנו
זה תקופה שאני מנסה להבין את הדקדוק הפנימי של הילדה שלי. את כללי ההתנהגות החדשים. אני מנסה למצוא את הדרך להתנהג באופן שיהפוך אותי לאמא קולית שמביאה גאווה, ואני מגלה שאין, אין בעצם דרך כזאת. הכול מביך אותה – אם אני הולכת, מסדרת את הבית בזמן שחברות שלה נמצאות, נכנסת לחדר, פונה בשאלה, מגרדת קלות באוזן, נושמת (!). וכמובן אסור לגעור בה בפומבי, אפילו לא כשהיא מסתגרת איתן ומורחת לי את כל המצעים בסליים, או כשאני מגלה שהיא השאירה לי שיש מכוסה בבלילת פנקייקים, כי זה מבייייייך! עצם קיומי בעולם מביך אותה כרגע, ואם אני רוצה להפוך לאמא בלתי מזיקה עליי לארוז את חפציי, לטוס למקום רחוק ולהשאיר לה בית ריק. וארנק. הכסף שלי, נניח, אף פעם לא מביך אותה.
אני רוצה לספר לעצמי שכשהייתי בגילה הייתי ממש אחרת. שרחשתי כבוד להוריי ואמרתי תודה לאמי שסחבה אותי תשעה חודשים וגם ילדה בלי אפידורל, אבל האמת היא שהייתי בדיוק כמוה. כי הילדה הזאת, הילדה הקטנה שכבר התחילה להתחנן שאקנה לה ג'ל גבות בספורה כדי שתוכל להדביק אותן למעלה כמו דשא סינתטי היא בדיוק אני לפני 31 שנה, הילדה ששיגעה את אמא שלה שתפסיק ללכת עם פאות ותעבור לכובעים כי זה דוסי ולא מגניב. ועשיתי את אותו פרצוף לאבא שלי כשהעז לבוא לאסוף אותי באישון לילה ממסע חופים בגופיית סבא וכפכפים, והתכווצתי מרוב בושה בפעם ההיא שכל ההורים עמדו מסביב למגרש שבו הופענו בשבת ארגון, ואבא, שרצה לתפוס פוזיציה טובה לצילום חצה את המגרש והתמקם בפינה אחרת.
מה בדיוק הפריע לי בסיטואציה? אני באמת לא יודעת לומר. שהרי היום אני בדיוק האמא הזאת שחוצה את רחבת טקס הסיום ומחפשת בדיוק כמוהו פוזיציה טובה יותר. ומה שנראה בעיניי סופר נורמטיבי הוא מבוכת המבוכות לילדתי, והיא קוברת את ראשה בתוך הישיבה המזרחית שלה כשאני עושה את זה.
יש איזה עניין בחיים שאנחנו מתחילים לחמול על ההורים שלנו רק כאשר אנחנו מגיעים לאותן תחנות התמודדות. אנחנו מבינים כמה קשה היה לגדל אותנו רק כאשר אנחנו מגדלים ילדים משלנו. וכל תחנה כזאת היא כמו סטירת לחי לכפויי הטובה שהיינו, מלווה בתפילה אפלה של "חכו־חכו שהילד שלכם גם יגיד לכם את זה".
זוהי שרשרת הדורות שכנראה אין ממנה מוצא. אבא מביך על בן מביך על אבא. והיא רק נהיית למוחשית יותר לנוכח העובדה שבעיניים של הילדה שלי, ההורים של חבריה הם הכי מגניבים שיש. "מה הם עושים שאני לא?" אני שואלת אותה, והיא עונה – "הכול! הם מדברים מתי שצריך, סותמים מתי שלא!"
הגיל שבו ההורים מפסיקים להביך מגיע תמיד מאוחר, מאוחר מדי, כשאנחנו מבינים שתכף לא יהיה לנו אותם. ואז אנחנו מוכנים לקבל אותם בחיתול ובכיסא גלגלים, כשהם מריירים על המטפחת ומניפים הנפות מאיימות של מקל הליכה, רק שיישארו פה עוד קצת. רק שייתנו לנו עוד כמה דקות של מבוכה.
rachelm@makorrishon.co.il
