הרבה אחרי ששמלת חג השבועות הלבנה שלי נחה מקופלת על משענת הכיסא בחדר השינה, ותוך כדי קרב איתנים ממושך עם העיניים המתחננות להיעצם, הגיעה שעת הרצון החמקמקה של שאילת הבקשות. בשביל אבא ז"ל, תיקון ליל שבועות היה קריאה משותפת בבית הכנסת של פסוקי תנ"ך, רשימת תרי"ג מצוות וקטעים נבחרים מספר הזוהר. בשביל "הגדולים" האחרים – רצף שיעורי תורה ולימוד יחידני לפי הטעם עד לזריחה. ובשבילי הקטנה זאת הייתה אמונה תמימה שבחצות ייפתחו שערי שמיים, ואם רק אחזיק מעמד ואפקח עיניים כראוי, כל משאלה שאבקש באותו הרגע תתגשם.
הפרשנות המילולית־מדי הזאת לפתיחת שערי שמיים עברה בשכונה כבשורה מבטיחה מבית לבית, וגרמה גם לי לפתוח את חלון החדר, שלימים אשב עליו בחוסר זהירות מוגזם. כילדה קטנה, התיישבתי למרגלותיו בהתקרב השעה הנכונה, מחפשת חתיכת שמיים בין בנייני הסמטה, מבקשת לא להחמיץ את האירוע האסטרונומי המובטח. כמו אנני שממתינה בחלון בית היתומים למשפחה המאמצת שתשנה את חייה, כך המתנתי גם אני שמשהו מדהים יקרה בתנועת השחקים הקודרים, משהו שאי אפשר לטעות בו, ואז – באותה שנייה ממש – אבקש משאלה משנת חיים.
עד שבליל שבועות אחד מצאתי את עצמי מגחכת על הילדה ההיא, שישבה שנה־שנתיים קודם לכן בידיים שלובות ובלב פתוח, נחרדת לגלות שפספסה את השעה. מתייסרת מהמחשבה שהשער נפתח וכבר הספיק להיסגר, בזמן שהיא קפצה לרגע לשתות עוד כוס מים שתרווה את צימאונה. או אולי כשמיהרה לבדוק שוב ושוב את השעון התלוי במטבח. ואולי, רק אולי, מצמצה לרגע בדיוק בחצות, הפרה את תנאי החוזה מול שמיים למילוי המשאלה, והחמיצה את גודל השעה.
הצלחות צה"ליות נבלעות בין בשורות איוב כאילו לא היו. טובי בנינו עומדים ברצועת עזה נחושים, פוגשים את פחדנותו של האויב הברברי
שְׁמֵי סיוון המתחדשים החזירו אותי השנה לחלון החדר שמזמן אינו שלי, למצוקת הימים ההם המתחברת לזמן הזה; בגעגוע לעידן התמימות, לשעת הבקשות בלב שלם מסך שבריו, בשאילת הלב הלאומי, זו שעוברת מבית לבית, משכונה לשכונה. לרוח החג מתלווה כעת עננה קודרת, רוח ייאוש שעוברת בין הבתים, בין המסכים, מקבוצה לקבוצה. מרפה ידיים, ידי גבורה, נוכח תמונות האש האיומה מהגליל, ובתוך התמשכות מצוקתם של החטופים ומשפחות השכול והפצועים; בתסכולי המפונים ובחרדת משפחות הלוחמים; בפצעי היישובים הממשיכים למנות את מתיהם, כש־7 באוקטובר ממשיך לרדוף אותם־אותנו בבשורות איוב, כמו אומר: אני עוד כאן, לועג באיתור חלליכם, קורע בגדיכם ולבבכם בזיהוי אפר ועצם וליטרת הדם. שמונה חודשים, ריבונו של עולם, שמונה חודשים אחרי, והם עדיין מתים, מתים טריים מאז.
האריה והעכבר
אנחנו יודעים גם גבורה אדירה, הצלחות צה"ליות שנבלעות בין בשורות איוב כאילו לא היו, כאילו לא מיגרו וסיכלו ועצרו מחבלי חמאס ואמצעי לחימה ופירים בלב השכונות שברצועת עזה. טובי בנינו עומדים שם נחושים, פוגשים את פחדנותו של האויב הברברי – גיבור על ילדים ונשים, קשישים וגברים יְשֵׁנִים. אויב חדל אישים שנָס על חייו באזור מלחמה, משאיר אחריו ארוחה חמה עדיין ונשק וציוד; מבוהל לשמוע את כוחות צה"ל המתקרבים, נדהם כשהוא מגלה שוב ושוב את נחישותה של מדינה לעמוד על נפשה, ונחשף לעוז הרוח של תפארת בניה.
בעוד מפקדינו הולכים כעמוד האש לפני המחנה, מנהיגי חמאס מתחפרים בביבים, מסתתרים מאחורי אזרחים ושבויים חסרי אונים. שפלים המרמים דרכם בשקר ובתחנוני עיניים מצועפות לעולם הפרוגרס העיוור, נמלטים לפירים או מרימים ידיים ודגל לבן. ולוחמינו הצעירים נדהמים: הם לא מצליחים לגשר על הפער בין מיתוס חמאס, המטופח לממדי עילוי מיליטנטי, ובין המציאות השפנית של אנשיו.
מסיבה מעוותת, את הסיפורים האלה כמעט איננו שומעים ומספרים. את פחדנות האויב וחולשתו אנחנו לא מגלים. במקום זה אנחנו מייצרים תמונת ניצחון מעוותת לעכברי חמאס, ומעלים טענות לחוסר תכלית של אריות ישראל. ציידי כניעה מקומיים נמנעים מלתת לגיבורי החיל שלנו את שאיפת החמצן הנחוצה להם בהפוגה בין הקרבות. הצעירים היפים והטובים שלוחצים את צרינו לא זוכים ל־15 דקות תהילה, שעה שגיבורי ריאליטי קונים עולמם בפיזוזי ריקוד עם כוכבים ברחבת הטלוויזיה, ועוד שמפו לשיער חלק מככב בפרסומת, בין ביקורת אולפנים אחת לאחרת.
אז עכשיו אנחנו נושאים עיניים אליך, ריבונו של עולם, מבקשים שתפתח שערי חסד וחמלה. כי עד מתי אוקטובר 23' וכמה עוד; ועד אנה תסתיר פניך מאיתנו. ובזמן שאנחנו ממתינים לשעת רצון מגשימת משאלות לאומיות, אנחנו עומדים על אדן החלון בחוסר זהירות מוגזם, כי אולי התמכרנו יותר מדי להצצות חוזרות ונשנות לכיוון השעון במקום לגודל השעה. יש בנו הכוח, יש עומק ההבנה. אבל בהזדמנות חגיגית זו של חג קציר, של מתן תורה ברוח האיחוד בין הדוד לרעיה, אולי לא תיתן לנו למצמץ, ותרווה את צימאוננו הכמה להרגיש אותך שוב בצד שלנו, שוב כורת הברית, עומד בהבטחה. לא צריך בשביל זה לקרוע שערי שמיים בלהטוטים אסטרונומיים חלומיים, מספיק להסיר מעלינו את העננה הקודרת והעכורה.
