אחרי החיבוקים המיוזעים ולחיצות הידיים הדביקות התיישבנו על צמד ספסלים בימ"ח האוגדתי בצאלים, והתחלנו לשאול איש את רעהו היכן היית ומה עשית בחודשי ההפוגה בבית. אני עשיתי סקי בגאורגיה, השיב אחד. אני יצרתי קליפ חדש, סיפר שני. כשהגיע תורי עניתי: אני שתלתי עץ תות בגינה, הדליתי גפן, ייחרתי ענפים של נענע, זרעתי שיחי עגבניות, ובשאר הזמן השקיתי וניכשתי עשבים.
אני לא יכול לומר שזה התחיל במלחמה. כבר מגיל קטן הקסים אותי הפלא שקורה כשמנביטים זרעים של אפונה על מצע של צמר גפן או כשמניחים לגלעין של אבוקדו לצמוח בכוס מים. ומאז שעברנו לקרוון צמוד קרקע אני מפזר סביבו שתילים מגוונים. אבל מאז המלחמה הנטייה הזו מאיימת לחצות את הגבול הדק שבין תחביב לבין אובססיה. כבר כשחזרתי בפעם הראשונה הביתה מהשטח, וראיתי שכל העציצים נבלו, הבטחתי להכפיל ולשלש את מספרם, ומאז אני כל הזמן שותל.
הילדים קצת חוששים להצטרף אליי לקניות פן אעצור בדרך לקנות תבלין או צמח תה, אם בכלל נצליח להגיע מפתח הבית אל הרכב בלי שאתעכב לתלוש קבוצה של עשבים שוטים. בשלב מסוים אפילו בעלת המשתלה תהתה אם זה לא קצת הרבה בשביל גינה פרטית אחת. גם הבת שלי חושבת שאת הכסף שאני קונה בו עציצים אפשר היה להשקיע בסלון או במטבח. והבן שלי טוען שאפשר היה לקנות בו X-BOX. אבל אני מסביר להם שזה לא אותו דבר. שהגן שסביב הבית הוא מבחינתי הרבה מעבר לפירות שאקטוף ממנו או לכוסות התה שאכין מענפיו. וגם אם עוד חודשיים נעבור פתאום דירה, לא יהיה בי גרם של חרטה על טפטפת שהתקנתי או על שיח שגזמתי. רק סיפוק על שהותרתי מאחורי אדמה זרועה משהייתה כשהגעתי, ונחישות לעשות את אותו הדבר גם כשאגיע למקום הבא.
הנטיעה היא נגיעה במקום שבו העולם שואף חיים, זהו מפגש עם המרחב שבו אם רק תניח להם לנפשם, ותנכש את המניעות ואת המפריעים, החיים יתפשטו וימלאו כל חלל פנוי
״מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחילה, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה״ – זה אחד המדרשים שאני הכי הכי אוהב. אולי אחרוט אותו על ידית המעדר. מיד כשאתם נכנסים לארץ, עוד לפני שאתם בונים את הבתים, תשתלו לידם שיחי לואיזה. כמו במיזם הנהדר "לזרוע אור", שמתחילת המלחמה מעודד אנשים בכל רחבי הארץ לגדל צמחים בעציצים, ואז מעביר אותם לשתילה במגורים של מפונים לפני שהם שבים לבתיהם. כי אחרי כל כך הרבה הרס וכל כך הרבה דמים, האדמה צריכה להיטהר קודם שייבנו בה חיים חדשים.
התורה מצווה על לוחמים, גם כשהם צרים על עיר, לא להשחית את עצהּ – לא להפנות עורף לנביעה היסודית של החיים, להשאיר תמיד בנפש פתח לצמיחה. נטיעה היא הדרך הטובה ביותר למחות במוות, המוות שמציף אותנו בחודשים האחרונים ומנכיח כל הזמן את הסופיות ואת הזמניות של הקיום השואף להרס עצמי ואבדון. אילולא העלים הקב"ה מליבו של האדם את המיתה – לא היה נוטע, אומר המדרש. הנטיעה היא נגיעה במקום שבו העולם שואף חיים, זהו מפגש עם המרחב שבו אם רק תניח להם לנפשם, ותנכש את המניעות ואת המפריעים, החיים יתפשטו וימלאו כל חלל פנוי, ייאחזו בכל פינה של אדמה שיש בה מים ואור שמש.
לנטוע פירושו לזכור את העתיד, לזרוע פירושו להאמין שלעתיד הזה יש ערך. כשאני הולך בשבילי היישוב שלי, החדש באופן יחסי, אני מדמיין כל הזמן איך עצי הרימון והתאנה הצעירים הפרושים לאורכו ולרוחבו יהיו יום אחד עבור הנכדים שלי, או נכדיו של מישהו אחר, לגן ירוק ומלבלב. אני יכול כבר לראות בעיניי את הגזעים שלהם עבים ומסועפים, כמו העצים בקיבוץ של סבא וסבתא שבעמק.
זה לא מקרה שסם, עוזרו של פרודו ב"שר הטבעות", היה גנן במקצועו. וכשפרודו שוקע בייאוש הוא זה שמצליח להזכיר לו את העצים הירוקים ואת מגע הדשא שבפלך. וכל הזמן הזה, אפילו כשהשליך את נשקו ואת כליו אל תוך הבור, הוא ממשיך לשאת עמו את קופסת הזרעים שליקט כדי לזרוע בגנו. כך, גם בעומק חשכת הר הגזירה הוא מחזיק חזק בידיעה שעוד ישוב ויטפח את הגן הכי ירוק בפלך.
עכשיו חזרתי להיות שוכן מדבר, לנטוע אוהלים בחולות הלוהטים של צאלים. אבל בזמן שאנחנו מפרקים, פגז אחר פגז, את מעוזי הרשע בג׳באליה, בת החמש מספרת לי שעל התות שבחצר כבר מלבלבת תקווה חדשה.
