בבוקר יום העצמאות הגעתי להר הבית. נכנסתי כרגיל בבידוק הביטחוני, הנחתי את הטלפון ואת בקבוק המים שהיו עמי ועברתי. או אז, שוטר הסף שמכיר אותי היטב הורה לי לעבור שנית בגלאי המתכות. עברתי שוב, וגם הפעם הכול היה תקין.
השוטר לא ויתר, והורה לי להוציא מהכיסים כל מה שיש לי. כל מה שהיה לי הוא בקבוק וטלפון. אין לי כיסים ואני לא מחביאה דבר. בסופו של דבר הוא הניח לי לעבור את עמדת הבידוק ובצורה שאיננה מסבירת פנים אפשר לי להמשיך אל נקודת ההמתנה.
חיכיתי עם עוד יהודים דתיים לאישור לעלות ההרה, ולאחר תדרוך של כל מה שאסור ליהודים לעשות במקום הקדוש ביותר להם (בין שלל האיסורים: להניף דגלים) התקדמנו בגשר כדי לעלות סוף־סוף אל ההר. אולם השוטר מנע ממני להצטרף לשאר העולים ואמר שעלי לעבור בידוק גופני. שאלתי על מה ולמה, והוא השיב רק ש"או שתעברי בידוק גופני, או שלא תורשי לעלות".
חשוב לציין שאני עולה לא מעט להר. מעולם לא עשיתי שם דבר שהשוטרים לא מסכימים לו, אף פעם לא עברתי על החוק – לא בהר ולא בשום מקום אחר, ואין כל סיבה לערוך לי בידוק ביטחוני. אמרתי זאת לשוטר, וגם אמרתי לו שעברתי בעבר פגיעה ולכן זה דבר שקשה לי מאוד, אבל כל זה לא היה אכפת לו.
הוא קרא לשוטרת שתיכנס איתי לחדר ותבדוק אותי, לוודא שאינני מסליקה דגל ישראל או חפץ אסור כלשהו שלא נקלט בגלאי המתכות. השוטרת מיששה את כל גופי, חוויה קשה ומטרידה לאזרחית תמימה שלא עוללה כל רע.
הגוף שלי קפא והתחלתי לרעוד. יצאתי משם כשאני בוכה בלי שליטה, מה שרק הגביר את כעסם של השוטרים עליי.
שאלתי אותם אם אי פעם הם עברו פגיעה כלשהי, אבל הם הגיבו בזלזול. זאת הייתה העלייה הקשה ביותר שלי להר מאז התחלתי לעלות אליו. בכיתי וכל גופי רעד, בעוד השוטר המלווה את הקבוצה דרש ממני כל הזמן ללכת מהר יותר.
אני אדם שמאמין בדיבור. חשבתי שאם אחזור לעמדת הכניסה ואסביר לשוטר עד כמה הצעדים שנקט כלפיי פגעו בי, הוא יבין ויתחרט. אסביר שלא עברתי על שום חוק, והם הרי מכירים אותי היטב. מה יום מיומיים?
השוטר שהתווכחתי איתו לפני העלייה התרחק מיד כשראה אותי. הוא לא רצה שאדבר איתו. שוטר אחר הסכים לדבר איתי בתנאי שארגע ולא אבכה.
סיפרתי לו שתכננתי בכלל להביא לשוטרים המוצבים בכניסה להר מתנה לכבוד יום העצמאות, כולל מכתב הערכה על עבודתם הקשה – מה שבהחלט חשבתי לעשות. במקום זה ספגתי מידם השפלה ועלבון. השוטר הזה הסביר לי שזאת הייתה בכלל טעות. הכוונה היתה לבדוק צעירה אחרת שעלתה להר לפני שבועיים והתעטפה בדגל, אבל חל בלבול ולכן בדקו דווקא אותי.
כלומר: מישהי אחרת, "בעייתית", שרצתה בעוונותיה להניף את דגל המדינה ביום העצמאות בלב בירת ישראל, הייתה אמורה לחוות את החוויה המבזה במקומי.
רציתי להוסיף ולהסביר לשוטר עד כמה נוראה הייתה בעיניי החוויה הזו, אבל הוא אמר שאין לו זמן והלך. למשטרת ישראל אין זמן לרגשות של יהודים.
